על היאוש

מייאש, היאוש. אפילו לכתוב עליו לא קל – הוא מושך למטה, מפיל.

היאוש אומר: עזבי, אין מה לעשות, זה אבוד. כלום לא יעזור, אין טעם. אין טעם להמשיך לנסות לדבר עם האיש הזה, להגיע אליו, להצליח שיראה אותי. או – עזוב אותך מטינדר, ממסיבות, משידוכים של חברים. היית שם, עשית את זה, לא עבד. זה לא יקרה, ותר. או – כמה עוד תמשיכי לנסות להרים את העסק שלך? אולי הגיע הזמן לחישוב מסלול מחדש, להכיר בזה שמה שחשבת, שמה שחלמת, זה לא זה, מה לעשות.

היאוש הוא חלק גדול ועוצמתי בתוכנו – הוא מכסה הכל כמו ערפל סמיך, מכביד ומרפה ידיים, מבקש – וגם מצליח לפעמים – לעצור ה-כ-ל, לשתק. בהתמקדות נחדד שהיאוש הוא לא הכל, הוא רק חלק בנו; בפוסט הזה נראה איך הוא גם חלק ממערכת יחסים פנימית מאוד מיוחדת.

האביר על הסוס הלבן

בראשית ישנו הרצון: החלק בנו שרוצה משהו (מאוד): הכרה מהאיש הזה, זוגיות טובה, הגשמה של היעוד שלנו.

ואז מגיע החלק שעושה – הוא בא לעזרה, הוא רוצה לעזור לחלק שרוצה. הוא חייב לעזור! הוא מנסה, וכשזה לא קורה, הוא מנסה שוב, אולי מהכיוון ההוא, אולי דרך שם, אולי ככה זה יקרה. הוא לא מתייאש, הוא האביר על הסוס הלבן, הוא מוכן ללכלך את הידיים, הוא מוכן לעמוד על הראש, אם צריך. ולפעמים זה – מושא הרצון – לא קורה. עדיין.
הוא חסר אונים, חסר כוח לשנות.

במקביל, מתחיל לבצבץ היאוש: הוא רואה מה קורה, רואה את כשלונו של החלק שעושה, את חוסר האונים. רואה את החלק שרוצה, וגם הוא, היאוש, רוצה לעזור לו, לנו.
היאוש רוצה לחסוך את הכאב לתמיד, לחסוך לרצון הזה, שספג אכזבה אחר אכזבה, את הכאב הבא. ואז הוא מנסה להשבית את החלק שעושה: זה שיוזם עוד שיחה עם האיש הזה, שיוצא לעוד מסיבה או מסכים לעוד בליינד דייט, זה ששובר את הראש והשיניים על עוד פוסט בפייסבוק. די, אומר לו היאוש, די לעשות. זה לא עוזר, זה רק יכאב שוב. הוא רוצה להפסיק את התנועה הזו של דפיקת הראש בקיר, הוא רוצה אפילו למצוא בעבורנו צדדים חיוביים במצב הנוכחי, כדי שלא נזדקק למה שאיננו.

היאוש רואה מה קורה, רואה את כשלונו של החלק שעושה, את חוסר האונים. הוא רואה את החלק שרוצה, וגם הוא, היאוש, רוצה לעזור לו, לנו. היאוש רוצה לחסוך את הכאב לתמיד, לחסוך לרצון הזה, שספג אכזבה אחר אכזבה, את הכאב הבא. ואז הוא מנסה להשבית את החלק שעושה

להשמיד את הרצון

זה מעניין, נכון? גם היאוש וגם החלק שעושה, לכאורה אויבים מושבעים, שניהם מרגישים שהם כאן בשירות הרצון. שהם מבקשים להציל את הרצון מכאב הכשלון, ואותנו מאכזבה (נוספת). החלק שעושה יעשה הכל כדי שנקבל את מה שאנחנו רוצים, גם אם ניסינו כבר הכל מלא פעמים; היאוש אומר – תפסיק עם זה, בואו נשלים עם זה שזה לא יקרה, נפסיק לנסות ולהתאכזב.

אבל מה שמעניין עוד יותר הוא, שמרוב כוונות טובות, אהבה ודאגה, שניהם למעשה מבקשים להשמיד את הרצון: היאוש מייחל שנפסיק לרצות ונפסיק להתייסר, והחלק שעושה מבקש לתת לרצון את מבוקשו, כדי שתושג התוצאה: נפסיק לרצות ונפסיק להתייסר.

חשבו על זה כמו זוג הורים והילד שלהם, שמבקש (עוד) ממתק. הורה אחד ימהר לתת לילד את הממתק, כי אינו יכול לעמוד בתחנונים, והורה אחר יסביר לילד שזה לא בריא ולא טוב ושיקח מלפפון במקומו. שניהם רוצים לעזור, ולמעשה, שניהם רוצים שהילד יפסיק לרצות, כי משהו בחוויה האנושית אומר שלרצות ולא לקבל זה כואב (גם להורים).

חשבו על זוג הורים והילד שלהם, שמבקש (עוד) ממתק. הורה אחד ימהר לתת לילד את הממתק, כי אינו יכול לעמוד בתחנונים, והורה אחר יסביר לילד שזה לא בריא ולא טוב ושיקח מלפפון במקומו. שניהם רוצים לעזור, ולמעשה, שניהם רוצים שהילד יפסיק לרצות, כי משהו בחוויה האנושית אומר שלרצות ולא לקבל זה כואב (גם להורים)

עוד מאמץ קטן!

נחזור ליאוש, ולסיבה שהוא בכותרת הפוסט הזה. מי שמכיר אותי יודע שיש לי איזה עניין עם אנדרדוגים, נטיה להיות דוברת החלקים המושתקים והמודרים. הם לא מודרים בפועל, כמובן – כולנו יודעים שכשהיאוש משתלט גם אלוהים לא יגרש אותו, אבל הם מוקצים חברתית: היאוש הוא האיש הרע בסיפור, אויב הגישה הפרו-אקטיבית המקובלת, המציבה סימן קריאה בסוף קריאות העידוד: לא להתייאש! עוד מאמץ קטן! קדימה הפועל!

כולנו שוחים בגישה הפרו-אקטיבית, בעידודם של מנטורים וחברים, ולכן עושים עוד מאמץ קטן. בכוחות אחרונים אנחנו יוזמים עוד שיחה, יוצאים לעוד דייט, לוקחים יועץ שיווק. הפעם אנחנו כבר מרגישים את ההתנגדות בכל הגוף, כי ככה זה עם חלקים גדולים כמו היאוש: הם כמו דרקון, וכשאומרים – אין יאוש בעולם כלל, הם גדלים וממלאים את הכל.

השלב הבא הוא, כמובן, שגם החלק שעושה מעלה הילוך ומתחיל לירות לכל עבר הצעות מעשיות (יותר או פחות), לוחץ ודחוף לעשות עוד, מבקר על כך שאיננו עושים מספיק – רק לא להתייאש!
והנה לפנינו מלחמת גוג ומגוג מתישה. מייאשת.

בכוחות אחרונים אנחנו יוזמים עוד שיחה, יוצאים לעוד דייט, לוקחים יועץ שיווק. הפעם אנחנו כבר מרגישים את ההתנגדות בכל הגוף, כי ככה זה עם חלקים גדולים כמו היאוש: הם כמו דרקון, וכשאומרים – אין יאוש בעולם כלל, הם גדלים וממלאים את הכל

מפרידים ונותנים מקום

אז מה עושים (שמתם לב לשאלה? כמה זה באוטומט, לעשות…) עם היאוש? ועם הרצון?

קודם כל מפרידים ביניהם, ונותנים מקום. היאוש זקוק להרבה מקום, שיוכל להיות בו בנוחות עם כל הגודל שלו. כן, לפעמים מותר לבכות יום שלם, או להשאר במיטה. כן, לפעמים זה מרגיש כמו דכאון, ומייד יהיו מי שיבקשו להוציא אותנו משם, לתת איזו עצה מועילה לצעד הבא. היאוש מבקש לספר לנו על הפחד שלו, המוצדק, מכך שהרצון לא יתממש.

כשניתן ליאוש מקום, החלק שעושה ירים את ראשו מדי פעם, וזה בסדר. אפשר להכיר גם בו, מה שלא אומר מייד לרוץ לעשות את מה שהוא צורח, אלא להקשיב גם לפחד שלו, המוצדק, מכך שהרצון לא יתממש.

ורק אז מתאפשר לגשת לרצון. הרצון הוא כח פנימי רב עוצמה, הוא נמצא שם כמו אבן יקרה, זוהר בהילה רבת עוצמה. וסביבו, אם התבקשו ואם לאו – שליחיו, משרתיו ומציליו, שבעיקר מסתירים לנו אותו. כשנותנים להם מקום, אפשר לגשת אליו.

היאוש זקוק להרבה מקום, שיוכל להיות בו בנוחות עם כל הגודל שלו. כן, לפעמים מותר לבכות יום שלם, או להשאר במיטה. כן, לפעמים זה מרגיש כמו דכאון, ומייד יהיו מי שיבקשו להוציא אותנו משם, לתת איזו עצה מועילה לצעד הבא. היאוש מבקש לספר לנו על הפחד שלו, המוצדק, מכך שהרצון לא יתממש

להחזיק מורכבות שואבת

העבודה עם הרצון בהתמקדות היא אחת המופלאות. לגלות מה הרצון רוצה בשבילי, איך זה ירגיש בגוף, לחוש את אנרגיית החיים של הרצון במלואה, ולצד זה לתת מקום לפחדים, לתסכול, לאכזבה. זה לא פשוט, וממש קשה להחזיק את כל המורכבות השואבת הזו לבד, ולהתבונן בכל החלקים הזועקים בתוכנו.

אבל כשמצליחים – וכמו תמיד בהתמקדות, רצוי בעזרת מישהו לצידנו – כל זה מניע תהליכים עוצמתיים בתוכנו וביחסים שלנו עם העולם; לפעמים נקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים, ולפעמים לא נקבל את מה (שחשבנו ש)אנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו זקוקים לו. לפעמים יתברר שמה שחשבנו שרצינו באמת לא קיים, ונצליח להשלים עם זה, ולחסוך מעצמנו פגיעה נוספת. לפעמים תימצא דרך מעשית חדשה שלא חשבנו עליה. בסופו של דבר, כשניתן מקום לרצון ולכל מה שמגיע עמו, נקבל את המיטב שלעולם יש לתת לנו.

לפעמים נקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים, ולפעמים לא נקבל את מה (שחשבנו ש)אנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו זקוקים לו. לפעמים יתברר שמה שחשבנו שרצינו באמת לא קיים, ונצליח להשלים עם זה, ולחסוך מעצמנו פגיעה נוספת. לפעמים תימצא דרך מעשית חדשה שלא חשבנו עליה. בסופו של דבר, כשניתן מקום לרצון ולכל מה שמגיע עמו, נקבל את המיטב שלעולם יש לתת לנו

מיאוש להשלמה

השבוע התמודדתי עם הכמיהה שלי להכרה מאיש אחד, חשוב ויקר. במשך שבוע נתתי מקום ליאוש, ולהעדר התנועה שהוא גזר עלי. החלק העושה צרח הצעות לפתרון כאילו אין מחר. הפחדים של שניהם דיברו, כאבו. מצאתי לי מי שיהיו איתי בזה, שיעזרו לי להחזיק את המרחב המורכב והכואב הזה. לאט לאט נפרמו הדברים. היאוש לא נעלם, הוא הפך להשלמה. כן, יש דברים לשעולם לא אקבל, זה מה יש. החלק שעושה העלה רעיונות חדשים וישימים בתחום שנשאר לו. בסופו של דבר התברר שבעיקר רציתי לחוש אהבה, ובאורח פלא, לא ברור איך, בסופו של דבר הצלחתי.