עד שהחלה המלחמה, מלחמת צוק איתן, אמרנו שלילה היא כלבת ציד.
הייתם צריכים לראות אותה, רגל קדמית מורמת, לקראת זינוק, לא תבזבז ולו שניה אם תראה חתול. העיניים סורקות, מחפשות, האף מרחרח, האזניים כרויות, השרירים כולם דרוכים.
אחרי האזעקה הראשונה שתפסה אותה בחוץ, והבום שהרעיד את האדמה – הגיע הפחד. היא הבינה מהר, כלבה חכמה שכמותה, שאחרי סירנה מגיע בום. אך נשמע הקול הצורם בחוץ, היא נלחצת: האזניים נמשכות למטה, הזנב בין הרגליים, היא שפופה.
אנחנו מכינים עבורה את זרועותינו המושטות ואת ליטופינו, אבל היא דואגת. לנו. כשאחד מבני הבית לא נמצא איתנו במרחב המוגן, היא מחפשת אותו. לא תנוח עד שיחזור, בריא ושלם, אל טווח הראייה שלה, עד שלא יגע בה ויגיד: אני כאן, אני בסדר, את יכולה לנוח. היא פוחדת, והיא שומרת. לילה היא כלבת שמירה.
אנחנו מכינים עבור לילה את זרועותינו המושטות ואת ליטופינו, אבל היא דואגת. לנו. כשאחד מבני הבית לא נמצא איתנו במרחב המוגן, היא מחפשת אותו. לא תנוח עד שיחזור, בריא ושלם, אל טווח הראייה שלה, עד שלא יגע בה ויגיד: אני כאן, אני בסדר, את יכולה לנוח. היא פוחדת, והיא שומרת. לילה היא כלבת שמירה
פחד, חוסר אונים, שנאה, עיוורון
הפחד הוא ידידו הטוב והנאמן ביותר של האדם. הוא שם כדי לשמור. הוא שם כדי לנסות, בכל כוחותיו, למנוע מאיתנו כאב, עצב, אבדן. הוא עובד נורא קשה, הפחד, והוא בדרך כלל לא זוכה להכרה ולהוקרה על מעשיו.
הוא עובד קשה במיוחד כשהסכנה הופכת ברורה ומוחשית, כמו במלחמה. הפחד גדל, הוא מוכרח, כי האפשרות לאבד מישהו יקר, להפגע, לכאוב – היא בלתי נסבלת.
והוא עושה דברים משונים, הפחד, במלחמה כמו במלחמה: הוא חונק בגרון, הוא מייבש את הפה, הוא מרעיד את כל הגוף, הוא מדיר שינה מעינינו. הזהרו! הוא אומר לנו, השמרו! המלטו על נפשותיכם! מסוכן כאן!
ופעמים רבות הוא חסר אונים. מול טילים שנופלים מהשמיים, מול האפשרות לאבד בן, אבא, אהוב.
מה יועילו כל האזהרות? מה תועיל האצת פעימות הלב אם אין לאן לברוח? מה יעזרו נדודי השינה אם מישהו באמת ידפוק בדלת באמצע הלילה?
וכשהוא מרגיש חסר אונים במיוחד בנסיונותיו הכושלים להגן עלינו, הוא מגייס לעזרתו שכנים עצבניים: כעס, שנאה, עיוורון. הם מגיעים, חמושים בקלשונים וצבועים בצבעי הסוואה, ולרגע נדמה שאנחנו לא פוחדים. שאנחנו פשוט שונאים את האחר, שנאה טהורה ומוצדקת. יש איזו הקלה רגעית, אבל בפנים הפחד ממשיך לחלחל, ללבות, לאכל.
תפקיד כפוי טובה, יש לו, לפחד. משחר ילדותנו ניסו לגרש אותו, לומר שאין מפלצות מתחת למיטה, שהכל בסדר, שזה רק סבא, למה אתה בוכה? שדי, תהיה גבר, אמיץ, עשוי ללא חת, כמו חיילינו האמיצים.
וכשאנחנו מנסים לגרש את הפחד, להתעלם ממנו או להסיח את הדעת, הוא בדרך כלל חוזר. מתגנב אלינו בלילה אם נפטרנו ממנו ביום, מנצל רגע של חולשה כדי להסתנן פנימה. הוא יגן עלינו עד נשמת אפו האחרונה, ואם לא נקשיב לו הוא ינסה שוב ושוב, ויצעק יותר חזק.
עייף, נחוש, חסר אונים, הוא מתגבר, שוצף, מקפיא, מטלטל, מטביע.
כשהפחד מציף, כשהוא פחד מוות, חרדה, הוא דומה מאוד לפחד שחווה לילה הכלבה. הוא בגוף, הוא לא מבין מילים, הוא מבין רק גוף.
כשאנחנו מנסים לגרש את הפחד, להתעלם ממנו או להסיח את הדעת, הוא בדרך כלל חוזר. מתגנב אלינו בלילה אם נפטרנו ממנו ביום, מנצל רגע של חולשה כדי להסתנן פנימה. הוא יגן עלינו עד נשמת אפו האחרונה, ואם לא נקשיב לו הוא ינסה שוב ושוב, ויצעק יותר חזק
הגוף זקוק לעוגן
במצבי הצפה וחרדה, הגוף זקוק לעוגן. כשתחושות מצב החירום מתגברות, והגוף עובר למצב של השרדות, הוא זקוק לשדר שאומר – יש כאן עוד משהו. ולא, לא יעזרו כאן דיווחים אופטימיים מהזירה המדינית, ודאי לא מזו הצבאית, או ניתוחי אין-ברירה מושכלים. הגוף זקוק לתחושה פיסית של בטחון, אפילו קטנה, כדי להרגיש שלא הכל אבוד.
> אז מצאו מה עובד עבורכם הכי טוב: שימו לב לקרקע מתחת לגוף – לחצו את כפות הרגליים אל הרצפה, בדקו איזו תנוחה – עמידה, ישיבה, שכיבה – מספקת את היציבות הרבה ביותר.
> נשמו, ואם לא מתאפשר לקחת נשימות עמוקות כי בפנים תקוע משהו שחוסם, קחו נשימה עדינה, דקה, בדיוק בגודל שאפשר, כוונו אותה אל המרווח הצר ביניכם לבין גוש הפחד הזה. ועוד אחת. ועוד אחת.
> חפשו מקום נוח בגוף. אפילו קטן. אפילו יחסי: שאלו את עצמכם – איזה מקום בגופי מרגיש כרגע הכי פחות לא-נוח. התמקדו בו. בדקו: מה יש שם, במקום הזה? איזו מילה מתארת את התחושה? אולי עולה דימוי. שהו עם המקום הזה כמה שניתן. נשמו לתוכו. תראו אם אפשר לתת לו להתרחב ולהעמיק מעט.
> מצאו משאבים בזכרונות נעימים, תמונות של חוויות חיוביות, מוסיקה אהובה.
> חבקו ובקשו חיבוק. דייקו את המגע שדרוש לכם כרגע, והזמינו את אהוביכם לבקש מכם את המגע שהם זקוקים לו: עיסוי, ליטוף, לחיצות.
כשתחושות מצב החירום מתגברות, והגוף עובר למצב של השרדות, הוא זקוק לשדר שאומר – יש כאן עוד משהו. ולא, לא יעזרו כאן דיווחים אופטימיים מהזירה המדינית, ודאי לא מזו הצבאית, או ניתוחי אין-ברירה מושכלים. הגוף זקוק לתחושה פיסית של בטחון, אפילו קטנה, כדי להרגיש שלא הכל אבוד
שלום, אני רואה אותך
ואחרי שתעשו את כל אלה, ומתוך המקום היציב ביותר האפשרי – אם אפשרי, מצויידים בתחושה הנוחה או בחיבוקו של אדם קרוב, תוכלו לפנות בעדינות אל הפחד. שימו לב היכן הוא מורגש במיוחד בגוף. בדקו – מה התחושה? כמו מה זה, ונסו לשים לב לפרטים.
גוש תקוע בגרון? מה צבעו?
גל של זיעה קרה? האם שוטף מלמעלה למטה או מלמטה למעלה? באיזה קצב?
חומה שחוצה את הלב? ממה היא עשויה?
שימו לב אליו, תראו אם אתם יכולים להיות איתו קצת. אם זה קשה מדי, אם הוא גדל ומתגבר, הפנו את תשומת הלב בחזרה למקום הנוח, לתחושת הקרקע, לנשימה. שהו שם כמה זמן שצריך, עד שמתאים לנסות שוב.
ותראו אם זה בסדר לומר לו, לפחד: שלום, אני רואה אותך. אני שמה לב שאתה כאן, במקום הזה בגוף. כן, אני רואה שאתה גדול מאוד, חזק מאוד, מורגש מאוד.
בדקו אם אפשר לומר לו: אני שמה לב שאתה דואג לי. שומר עלי. שאתה כל כך לא רוצה שאחוש כאב.
נסו להזמין אותו… להישאר. כן, לומר לו שהוא יכול להישאר כאן כמה זמן שהוא צריך. כל זמן שהוא מרגיש שאתם זקוקים להגנתו.
נסו להקשיב לו – אולי יש משהו שהוא רוצה לחלוק אתכם? אולי הוא זקוק למשהו מכם?
ואם אפשר – אמרו לו תודה. תודה על הדאגה, על העבודה שהוא עושה, על המסירות, על הנאמנות.
בדקו אם אפשר לומר לפחד – אתה דואג לי, שומר עלי.
נסו להזמין את הפחד להישאר. כן, לומר לו שהוא יכול להישאר כאן כמה זמן שהוא צריך. כל זמן שהוא מרגיש שאתם זקוקים להגנתו
תודה, לילה
אז כשנשמעת האזעקה ומגיעים הדי הפיצוצים, אנחנו מלטפים את לילה ומודים לה, ומראים לה שכולנו כאן. אנחנו אומרים לה שהיא יכולה לנוח, תוך כדי דריכות, בינתיים. בתקווה שיבואו ימים של שקט במהרה.
