על הכחשה ועל פחדים ממשיים מדברים דמיוניים

כמו ספרי ילדים אחרים שעליהם אני ממליצה, גם הספר הזה הוא בעצם עבור ההורים. למשל, הורים שיום אחד פוגשים פחד בלתי מציאותי בעליל אצל הילד: פחד מדרקון, ממכשפה, ממפלצת בארון, או מהגבות העבותות של הדוד חיים.

בילי ביקסבי, גיבור הספר "דרקון – אין דבר כזה", דווקא לא פוחד מהדרקון שמצא בחדר שלו, הוא פשוט מופתע. הדרקון קטן כמו חתלתול, וידידות אמיצה מתחילה להרקם בין השניים. הוא ממהר לספר לאימו, אבל היא מייד אומרת, בבטחון גמור: דרקון – אין דבר כזה.
התגובה של אמא של בילי לא מפתיעה; כהורים, אנחנו יכולים להזדהות איתה. הרי בעשרות השנים שאנחנו כאן – האם נתקלנו במפלצות, מכשפות או דרקונים? האם הדוד חיים מסוכן לבריות? ממש לא, הוא איש חביב ונעים. מסקנה: אין ממה לפחוד.

בילי מאמין לאמו, ומצנן את יחסיו עם הדרקון – הרי אם אין דבר כזה, דרקון, אי אפשר ללטף אותו או לדבר איתו. הדרקון, לעומת זאת, ככל שמכחישים את עצם קיומו ומתעלמים ממנו, כן ירבה וכן יפרוץ; הוא הולך וגדל, עד שלבסוף הוא גדול יותר מהבית כולו, והוא מעתיק אותו ממקומו.
בסופו של דבר, אחרי שהעניינים יוצאים לגמרי משליטה, בילי מתעקש: "יש דרקון… דרקון גדול מאוד!" וגם מלטף אותו על הראש. נחשו מה קורה? הדרקון מתכווץ. מהר יותר משגדל. 

בסיומו של הספר (כן, יש כאן ספוילר), שואלת אמא של בילי, כשדרקון המחמד בזרועותיה:  אבל "למה הוא היה צריך לגדול כל כך?" ובילי עונה: "נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".

מה קורה לדרקון שמתעלמים ממנו

הספר הזה הוא בראש ובראשונה משל, והוא לא עוסק רק בדרקונים, אלא גם בדברים אחרים – בדרך כלל תחושות, רגשות ומחשבות – מפחידים, מטרידים, לא נעימים או לא הגיוניים. כל מיני דברים, שלפעמים יותר נוח לנו להתעלם מהם, או שאנחנו באמת מאמינים שהם לא יכולים להיות, בעצמנו או אצל אחרים.

"אני חייב להמשיך הלאה, אין טעם להמשיך לחשוב על מה שהיה"
"אין ממה לפחוד, זה בכלל לא גבוה!" (שלא לדבר על "אין מפלצות/מכשפות/דרקונים")
"אל תהיי עצובה, הוא לא שווה את זה!"

פעמים רבות אנו נוכחים, שלא רק שהעצה הטובה הזו אינה מועילה, אלא שכמו הדרקון של משפחת ביקסבי, גם התחושה או הרגש שאת קיומו אנחנו מכחישים, או מנסים להכחיד, לא רק שאינו נעלם, אלא אף מתגבר.
כי כל חלק בנו, כל רגש, תחושה או מחשבה טורדנית, כל מה שמבקש את תשומת ליבנו, בין אם בכשכוש זנב ובין אם בצרחות אימים, לא ייעלם רק משום שחלק אחר בנו – ההגיון, האמונה, הפחד מפני מה שיהיה אם ניתקע שם – אומר שעליו לעשות זאת. כשמשהו כואב, או מטריד, או מפחיד, הוא בדיוק מנסה לעשות את זה: לקבל מאיתנו תשומת לב, שנראה אותו, שנקשיב לו. וכשאנחנו לא עושים זאת (ויש לנו בדרך כלל סיבה מצויינת לא לעשות זאת), הוא לא יקפל את זנבו וייעלם, הוא פשוט יצעק יותר חזק.

לעומת זאת, אם נשים לב אליו, אם נכיר בו, אם נקשיב לו, יקרה הקסם שקורה בהתמקדות ובספרי ילדים; מעצם התנועה שלנו לכיוונו, תתחולל בו תנועה: הוא יהיה מאיים פחות, גדול ומפחיד פחות, נגלה שאפשר – אולי – אפילו להתיידד איתו (אחרי הכל, זה הדרקון שלנו), ולגלות שיש לו משהו חשוב לספר לנו.

כל חלק בנו, כל רגש, תחושה או מחשבה טורדנית, כל מה שמבקש את תשומת ליבנו, בין אם בכשכוש זנב ובין אם בצרחות אימים, לא ייעלם רק משום שחלק אחר בנו – ההגיון, האמונה, הפחד מפני מה שיהיה אם ניתקע שם – אומר שעליו לעשות זאת

אפשר להתיידד עם הפחד

כיון שהתכנסנו כאן לדבר על דרקונים ושאר יצורים, כדאי באמת שנקדיש כמה מילים לסוגיה שפתחנו בה – פחדים של ילדים.
מתישהו בגיל הרך, רבים מהילדים מספרים על מפלצת שמתחבאת בארון או מתחת למיטה. אנחנו, ההורים, לא פוחדים ממפלצות (אין כאלה), אבל כן פוחדים מהפחד של ילדינו (הוא ממשי לגמרי).

ואז אנחנו מתגייסים מייד, מצויידים בקלשון ולפיד, לגרש את המפלצת. אם באמצעות הכחשה ("אין דבר כזה") או באמצעות מיני לחשים וכשפים, ספריי נגד מפלצות ועוד. כך או כך, המסר המרכזי שעובד לילד, במצב הזה, הוא שהמפלצת באמת, כנראה, מאוד מפחידה. עובדה: היא מפחידה גם את אמא ואבא, שמנסים בכל כוחם לסלק אותה.

אבל אנחנו יכולים לעצור רגע, ולשים לב לפחד הזה, לפחד שלנו מהפחד שלהם; לשים לב אליו לפני שנחפזים לעשות משהו עם המפלצת, לפני שנחפזים בכלל. אפשר לשים לב אליו כדי שנוכל לשים לב לילד ולפחדו.

ואז אפשר להזמין את הילד לשים לב לפחד שלו. לבדוק איפה הוא מורגש בגוף, כמו מה הוא מרגיש או נראה. לפעמים הוא ייראה כמו המפלצת, ולפעמים הוא אחר. אפשר לנסות להגיד "שלום" לפחד, להכיר בו, להתחיל להכיר אותו: לבדוק איתו מה הוא רוצה, למה הוא זקוק, מה יעזור לו. לא צריך למהר ולהציע הצעות, ההצעות המדוייקות (והמקוריות!) ביותר יגיעו מהילד. אפשר להתיידד עם הפחד.
לפעמים הפחד רוצה שהמפלצת תלך, וזה בסדר גמור. וגם אז, במקום לנסות להמציא אמצעי גירוש משלנו, אפשר פשוט להזמין את הילד לבדוק: איך הוא רוצה לגרש אותה? לאיזה מרחק הוא רוצה שהיא תברח? מה יקרה לה שם? ולהזמין אותו לשים לב איך זה מרגיש, עכשיו, כשהמפלצת רחוקה. 

ואפשר אולי להתיידד גם עם המפלצת. המפלצות שילדינו פוגשים הן מוחשיות מאוד. יש להן גודל, צורה וצבע, ואפשר להזמין את הילד לתאר את המפלצת שפגש (ולשים לב אם אנחנו חוששים שזה רק יעצים את הפחד. וכיון שזה עתה פגשנו את הפחד, אנחנו יכולים לבדוק באיזה אופן הוא רוצה שנשים לב למפלצת). אולי אפשר להגיד לה (ואם צריך – בזהירות, מרחוק) "שלום מפלצת!" ולראות מה קורה. אולי בכלל יש לה שם? איך היא רוצה שיקראו לה? אולי אפשר לבדוק – מה שלומה? איך היא מרגישה? ילדים רבים מגלים שהמפלצת עצובה, או בודדה, או רוצה לשחק…

ההסכמה שלנו כהורים להיות עם הפחד של ילדינו, ולאפשר לתשובות ולפתרונות להגיע מתוכם, היא הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבורם. הם, וגם אנחנו, מרגישים הרבה יותר טוב אחרי שאנחנו מלטפים את המפלצות שלנו על הראש, ומגלים שהן בעצם דרקונים קטנים שרק רצו שישימו אליהם לב.
 

אנחנו מתגייסים מייד, מצויידים בקלשון ולפיד, לגרש את המפלצת. אם באמצעות הכחשה ("אין דבר כזה") או באמצעות מיני לחשים וכשפים, ספריי נגד מפלצות ועוד. כך או כך, המסר המרכזי שעובד לילד, במצב הזה, הוא שהמפלצת באמת, כנראה, מאוד מפחידה. עובדה: היא מפחידה גם את אמא ואבא, שמנסים בכל כוחם לסלק אותה

דרקון - אין דבר כזה

דרקון – אין דבר כזה. כתב ואייר: ג'ק קנט, תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד

דילוג לתוכן