הרבה זמן רציתי לכתוב על הכעס; רגש מרתק, בין השאר בהיותו מושמץ מאוד, שזה, כידוע, סוג הרגשות שמעניין אותי לחקור וגם לדבר עליהם. תופעה שמשכה את תשומת ליבי בימי הקורונה הושיבה אותי לכתוב, אבל קודם בואו נדבר על הכעס בכללי.

אז הכעס, נעים מאוד, הוא ממשפחת הביקורת (שככלל, יקרה לליבי במיוחד), ובניגוד לאחיותיו הבושה והאשמה שמופנות פנימה (ומעניין שהן נקביות בעברית, וגם המבנה שלהן נקבי), הזכר הזה פונה (גם) החוצה.

חם, מהיר, מתפרץ

יש לו מאפיינים שמורגשים היטב בגוף: הוא חם (אתם בטח מכירים את ההתחממות כשהדם עולה לראש), הוא מהיר (מאפס למאה בכלום זמן) והוא מתפרץ (גם כשהוא מבעבע בפנים, דומה שהוא מחפש פתח יציאה כדי להשפריץ החוצה גייזר לוהט).

לכעס יש מילים, בדרך כלל, נימוקים וטיעונים, כמו לכל חלק ביקורתי, וכמו אצל כל חלק ביקורתי הן נחרצות, יודעות, רואות את העולם בשחור ולבן, במונחים של צדק ו'או-או'.

בעיני, הכעס הוא כמו הרץ קל הרגלים (והלחוץ, שלא לומר עצבני, אבל ממוקד המטרה) שלפני המחנה. הוא מגיע אל היעד ראשון, כדי לשפוך את מה שיש לו, ואחריו נגררים, ולפעמים לא זזים, החלקים הכבדים והעמוקים יותר: הכאבים, הפחדים, היאוש, הטראומה. כל אלה שאין להם וקטור יעיל החוצה, שהמצב (או האחר) מעוררים אותם אבל הם מרגישים כל כך חסרי אונים שהם אומרים לכעס: אנחנו נישאר פה, ממילא אין לנו מה לעשות מול הדבר הזה, צא אתה, אתה צעיר ונמרץ, אולי תצליח להזיז שם משהו.

הכעס הוא כמו הרץ קל הרגלים (והלחוץ, שלא לומר עצבני, אבל ממוקד המטרה) שלפני המחנה. הוא מגיע אל היעד ראשון, כדי לשפוך את מה שיש לו, ואחריו נגררים, ולפעמים לא זזים, החלקים הכבדים והעמוקים יותר: הכאבים, הפחדים, היאוש, הטראומה

ביקורת שמעוררת ביקורת

חשוב להגיד כבר עכשיו, שההשפעה של הכעס על הבחוץ מוגבלת ולא רק בגלל שהוא רק השליח. לפעמים, הוא כעס על דברים גדולים ובלתי ניתנים להשפעה בהגדרה, ולפעמים הוא מופנה לעבר מישהו קרוב ואמיתי, ואז, כמו כל ביקורת, הוא בעיקר מכאיב לאחר שכלפיו הוא יוצא, מבטל בו חלקים, מקומם עליו חלקים אחרים.

וכמו כל ביקורת, הוא תמיד מאיץ חלקיקים במערבולת, מקים עליו פרצי ביקורת מכל עבר. כמו כל ביקורת, הוא זוכה לגינוי. הוא יזכה לגינוי מבחוץ, בין אם ממי שחטף אותו – הנמען שלו, ממי שמתייצבים להגן על הנמען, או ממי שהווייב שלו בלתי נסבל בעבורם.

פעמים רבות הביקורת על הכעס כבר נמצאת בתוכנו, טבועה שם מהימים שלא אפשרו לנו לכעוס, ששידרו לנו עד כמה זה הרסני ופסול. אצל חלקנו הביקורת הפנימית מזנבת בעקביו ומונעת ממנו לצאת החוצה, ואצל אחרים מגיעה כאשמה או בושה אחרי שיצא.
אני, למשל, הייתי ילדה שהכעס שלה הצליח לפרוץ את חומות האיסור, אבל חטפה על הראש בכל פעם שהוא יצא. אשמה וחשש מפגיעה הם מנת חלקי מאז, בכל פעם שאני כועסת.

הביקורת על הכעס כבר נמצאת בתוכנו, טבועה שם מהימים שלא אפשרו לנו לכעוס, ששידרו לנו עד כמה זה הרסני ופסול. אני, למשל, הייתי ילדה שהכעס שלה הצליח לפרוץ את חומות האיסור, אבל חטפה על הראש בכל פעם שהוא יצא. אשמה וחשש מפגיעה הם מנת חלקי מאז, בכל פעם שאני כועסת

להפריד בין האוורור החיוני לפגיעה באחר

כיום, כאשת התמקדות, כאדם בחברה, כבת זוג וכאמא, אני רוצה לתת לכעס מקום. אני רוצה לתת לגיטימציה לביטוי שלו. אני רוצה להגיד לו שהוא מותר, ולאפשר הפרדה בין האוורור החיוני שלו לבין הפגיעה באחר. זה אומר לתת לו ביטוי במרחב מוגן מאפשר, למשל אצל הפרטנרית שלי להתמקדות, או לשחרר אותו החוצה לאוויר העולם בפוסט עצבני בפייסבוק (אבל שם אני רוצה – ולא תמיד מצליחה – לתת לגיטימציה גם לכעסים הנגדיים שהוא מעורר, כי הוא מעורר). אני רוצה לתת לכעס מקום כי כמו כל חלק בנו, כשהוא מקבל מקום, ביטוי והכרה, הוא יכול לנוע הלאה, להשתחרר. (שזה לגמרי הפוך מ"לשחרר", אבל אם אתם מכירים אותי אתם יודעים את זה). אני רוצה לתת גם מקום ולגיטימציה לכעס של אחרים עלי, אבל זה כבר יותר מסובך, בעיקר בתפקידי כבת זוג וכאמא, כי שם אני הנמען.

כשהכעס נע קדימה, נוצר מרחב, נפתחת גישה, אל החלקים העמוקים והכבדים שמאחוריו. אז אפשר להרגיש את העצב, את החדלון, את הכאב, את הפחד, ולהקשיב גם להם. אם נחסום את הכעס מלצאת הוא ימשיך לעשות שמות בפנים, לדחוק ולדחוס ולעבות את מה שמתחתיו, לחנוק את המרחב הפנימי. אם נאסור עליו לצאת הוא ירעיל את מרחב היחסים בשכבות צמיגיות של מרירות ותסכול.

אם נחסום את הכעס מלצאת הוא ימשיך לעשות שמות בפנים, לדחוק ולדחוס ולעבות את מה שמתחתיו, לחנוק את המרחב הפנימי. אם נאסור עליו לצאת הוא ירעיל את מרחב היחסים בשכבות צמיגיות של מרירות ותסכול

גלים של כעס בימי קורונה

בימי הסגרים הראשונים של הקורונה שמתי לב לתופעה מעניינת, בעיקר אצלי אבל אולי גם אתם תתחברו: הכעס בא בגלים.
פעם ביומיים שלושה (ולפעמים בתדירות גבוהה יותר) עלה גל של כעס. יכול להיות שזה ככה תמיד, אבל עם השקט והמרחק זה היה מורגש במיוחד.

מדי פעם הוא מגיע: כעס על המצב, על הממשלה, על ראשי האומה, על החלטות שמתקבלות מעל לראשי, על ציוויים ו"צריכים" ומתכונים ללימונדה, על כל מה שאני לא יכולה לעשות עכשיו, על ילדי שצמודים יותר מדי למסכים או הולכים לישון מאוחר מדי או תובעים אוכל מסביב לשעון. אני לרוב מרגישה אותו כבר בבוקר – גל ששוטף אותי ומבקש להתנפץ בקול גדול ובהמון רסיסים, עוד לפני שהתעדכנתי בהנחיות החדשות להיום או פתחתי את הפייסבוק, ולפני שהילדים פקחו עין. בהמשך היום, אני מרגישה אותו אורב שם, רק תנו לו סיבה והוא יעוף עליכם.

ואני מתורגלת, אז אני מוצאת דרך לתת לו מקום וביטוי; מוצאת לפרוק אותו אצל מי שלא ישתיק אותי ואותו, ולפעמים גם כותבת בחוץ. אני כמו דרקון שמסתובב ויורק אש, וכמו בסיפור ההתמקדותי המפורסם, מבקש הכרה. מזלם של הילדים שמתעוררים בימים אלה לקראת הצהרים, כי לפעמים עד אז הגל כבר בדרך החוצה, אבל לא תמיד. לפעמים מתעורר עוד אחד, ועוד. עד שכעסתי כל צרכי.

ולמחרת (או כבר בערבו של יום) – המים צלולים ושקטים. גם הכאב והגעגוע ניבטים מהם, אבל גם כל משאבי. אני יכולה ליהנות מההאטה ומהעצירה, מהאביב הבהיר שמסביב, מהזמן המשפחתי המלא בכל טוב. במרחב שנפתח בתוכי, אני יכולה לתת מקום לכל מה שעולה בי ובאחרים, גם לכעס שלהם, כי אולי היום זה התור שלו.

אז מה שלום הכעס שלכם היום?

כעס
צילום: ענת גל און
דילוג לתוכן