על הרכות הסודית והרצון האילם

בעת האחרונה, כך יצא, אני מלווה תהליכים של ארבע נשים (מקסימות) שמבקשות זוגיות.
ארבע נשים, כל אחת בעשור אחר לחייה, שתיים מהן רווקות, שתיים גרושות, האחת מגדלת את ילדיה לבד, השניה – ילדיה כבר בגרו ועזבו את הבית. האחת גדלה בקיבוץ, השניה במושב, השלישית בעיר גדולה והרביעית – בעיר קטנה. גם במראה שלהן, ואפילו בצבעי השיער שלהן הן  שונות זו מזו לחלוטין.

ואני שמה לב למכנה המכנה המשותף הבולט ביותר שלהן – הרכות הנסתרת.

היא לא רק נסתרת, הרכות, היא מסתתרת. מתחפרת היטב. כי רכות מזוהה אצלנו פעמים רבות עם פגיעות וחולשה, ולכן, למודת קרבות ושיעורים שהתחילו הרבה לפני שהחל המסע לחיפוש הזוגיות, היא מצולקת ונוקשה. סביבה חומות גבוהות של קשיחות, מוקפות חפיר של קהות, וכלבי שמירה חושפי שיניים של פחדים ניצבים עליהן, כדי שלא יראו. כדי שלא יגעו. כדי שלא יפגעו.
אפשר לראות את זה בחיתוך הדיבור, בלסת הננעלת, בהומור הציני, בכאב בשכמות, שמחזיקות ומסוככות.
בתהליך ההתמקדות, אנחנו לא ממהרות להסיר את החומות. אנחנו מכבדות את תפקידן ומודות להן על השמירה האמיצה שלהן. אנחנו שמות לב לכל הפחדים, נותנות להם את המקום ואת הזמן שלהם: לפחד להישאר לבד. לפחד להיפגע. שוב.

היא לא רק נסתרת, הרכות, היא מסתתרת. מתחפרת היטב. כי רכות מזוהה אצלנו פעמים רבות עם פגיעות וחולשה, ולכן, למודת קרבות ושיעורים שהתחילו הרבה לפני שהחל המסע לחיפוש הזוגיות, היא מצולקת ונוקשה. סביבה חומות גבוהות של קשיחות, כדי שלא יראו. כדי שלא יגעו. כדי שלא יפגעו.

הפחד לרצות

ואנחנו שמות לב גם לפחד נוסף: הפחד לחלום. הפחד לקוות. הפחד לרצות.
הפחד להזכר כמה טוב זה היה פעם, ולו לרגע. כמה טוב זה יכול להיות. הפחד – כי כל כך הרבה פעמים נחלנו אכזבה וכאב.
אז אולי אם לא נרגיש אותו, את הרצון הזה, אולי נצליח לחמוק מן הכאב.
אולי אם נסכים להתפשר, להנמיך ציפיות, לטשטש את התמונה ההיא – אולי אז זה יכאב פחות.
כבר כל כך הרבה שנים, אם בכלל, מאז הרשו לעצמן לומר: אני רוצה. אני רוצה כזה. אני רוצה את זה. בדיוק את זה.
ולא רק הן. כולנו. כמה מאיתנו מרשים לעצמנו לומר בבירור: אני רוצה את העבודה הזו, ולהרוויח את הסכומים האלה, ואת הבית הזה, ואת ההתרגשות הזו, ואת האהבה הזו.
מייד צצים ה"אבל"ים. מן הסובבים אותנו, מתוכנו, מחשש לעין הרע, מלהתגרות בגורל, מלהעז להחשף, להוציא לאור את הרצון העמוק, שנמצא אי שם בפנים, נעול במחשכים עם כל הרכות הזו.

בא לי!

בואו נדבר רגע על הרצון. הרצון שלנו הוא כוח כל כך עוצמתי, שהוא כמעט מרגיש מנוגד לרכות. למעשה, מרוב שהוא חזק, החברה שלנו תופסת אותו פעמים רבות כתוקפני, כמסוכן, היא חוששת ממנו, מנסה להגביל אותו, למתן. הורים חוששים מהרצון של ילדיהם (ההורים שלנו חששו מהרצון שלנו, ואנחנו לרוב מעבירים את זה הלאה), הוא מפעיל אותם (האם אני חייבת לספק את מה שהילד רוצה? ומה אם הוא ירצה ויתאכזב?), והם מתקשחים. אפשר לראות את זה ביחסם של מרבית ההורים לצמד המילים – "בא לי!".
בא לך? אנחנו נדרכים: באיזו זכות בא לך? גם לי בא, בא לי הרבה דברים, אבל אני לא אומרת בא לי! כי אני לא יכולה לקבל את כל מה שאני רוצה, אז מוטב לא לרצות את כל מה שאני רוצה, או לפחות לא לומר בקול ברור, בקול תמים – בא לי!
כהורים, אם נשים לב לכל מה שה'בא-לי' הזה מעורר בנו –  לרצון שלנו שהושתק, או שנאלץ להתפשר, לחשש שלנו ממה שיקרה אם הילד שלנו ירצה בעוז – נוכל להתבונן בסקרנות, ברכות, בפליאה אל הילד שלנו ואל משאלות ליבו. זה בכלל לא אומר שנספק אותן, זה לא מטיל עלינו כל חובה. להפך: אפשר רק להכיר בו, ברצון הלגיטימי והבהיר הזה, ולשמוח על האפשרות של הילד להביע אותו, ועל ההזדמנות שניתנה לנו לפגוש בו.

ביניים: להקשיב לרצון, לשחרר את הרכות

כולם מכירים את כל העסק של זימון מציאות, והסוד, וכל הג'אז הזה. ואולי קראתם – ואולי אתם אפילו מאמינים – שזה עובד, ואולי אפילו הכנתם לכם לוח חזון סודי או גלוי. אבל בפנים, עמוק בפנים, יש עוד משהו שעוצר את הילד או הילדה הפנימיים שלנו. עוצר מלהתרחב מספיק כדי לומר בקול ברור, בקול תמים – בא לי!
ובאמת, אם לא נסכים לבטא, בתוכנו פנימה, את הרצון, את החלום; אם לא נסכים להרגיש אותו ונהדוף אותו, איך לא ירגיש דחוי? איך אנחנו לא נרגיש דחויים?

ההתמקדות מציעה לנו כאן 'גם וגם' עוצמתי, מהלך משולב: לאט לאט, ומתוך תשומת לב לכל הפחדים, מתוך הקשבה עמוקה ומקבלת לכל כלבי השמירה הללו עד שיניחו לנו להרביצם ארצה וללטפם, נתקרב אל החלום, אל התקווה, אל הרצון.
וכשנעשה זאת, נוכל להבחין בה, ברכות. טיפין טיפין היא תשתחרר מכלאה, תבצבץ ותפציע ותעטוף את המקום השברירי הזה שמעז, כמו אמא שעוטפת את תינוקה הבוכה מרה. היא תתפוס את מקומה במרחב הפנימי שבתוכנו, והיא תוכל גם לצאת החוצה, והיא תאפשר לנו להרגיש ולהגיד את מה שאולי מעולם לא ידענו, אבל הוא חרות בגופנו כידיעת הטוב: זה מה שאני רוצה. את זה.

ההתמקדות מציעה לנו כאן 'גם וגם' עוצמתי, מהלך משולב: לאט לאט, ומתוך תשומת לב לכל הפחדים, מתוך הקשבה עמוקה ומקבלת לכל כלבי השמירה הללו עד שיניחו לנו להרביצם ארצה וללטפם, נתקרב אל החלום, אל התקווה, אל הרצון