כל אחד והעבדות שלו. מה שכובל אותו, שולט בו, מנהל את חייו, מונח כמו אבן כבדה על גבו, על ליבו.
אצל אחד אלה מיגרנות. משתקות, מצמיתות, מוציאות מאיפוס, מתפקוד. כאב צורב שמעלה דמעות ויאוש – עד מתי?
אצל אחרת – בדידות. כמיהה לאהבה, לזוגיות, לשותף לדרך. אהבה ללא תנאי, ללא פחד.
השלישי מרגיש כמו עבד של ממש: בכל בוקר הוא קם והולך לעבודה, כבוי עינים, שחוח גו. באחד מחדרי ליבו הוא מטפח את החלום שלו, בהיר וצבעוני ומשמח, ובין לבין נמצא ים הפחד. הפחד לקום ולעזוב, לקחת את הסיכון, לקפוץ למים.
הרביעית רוצה ילד. שעון גדול מתקתק בקרבה, וכל חודש שחולף מביא איתו אכזבה נוספת. מסביב נשים הרות מתרבות ללא הרף, ילדים צוחקים אל הוריהם, ואצלה – שממה.
והחירות – צורה לה. כמו אותו פסל רם ונישא היא עומדת שם, ברורה כשמש. כך אני רוצה להיות. לשם אני רוצה להגיע. ומהר. לקום מחר בבוקר נטול כאב, חופשיה מפחד, יודע את הדרך, הרה.
אז תנו לי תרופת פלא, טיפול קסמים, מתכון בטוח.
כולנו כמהים לקפיצת דרך, לחצות את הים בחרבה ולא להביט אחורה.
על הדרך, ועל התמקדות
די מהר יצאו בני ישראל ממצרים, והמצות שאנו אוכלים בלילות הסדר עד היום הן הוכחה לכך.
אבל הדרך אל החירות ארכה ארבעים שנה, במדבר. דרך ארוכה, קשה, מלאת תהפוכות, שגם במהלכה היו בני ישראל עבדים לפחד, לפקפוק, ליאוש.
כי היציאה מעבדות לחירות איננה מאורע, אלא תהליך.
כי מעבר ממקום למקום איננו נקודה, אלא דרך.
כי שינוי לא נוצר באחת, הוא לוקח זמן.
"אינך יכול לנוע מהר יותר מהחלק האיטי ביותר שבך", אומרים אצלנו, בהתמקדות.
ואמנם, אלה הם החלקים הכי איטיים שבנו: הפחד, הכאב, הבלבול, היאוש. הם זקוקים לסבלנות, לחמלה, להקשבה עדינה שאינה מאיצה בהם להיעלם ולהשתנות. ואפשר גם להקשיב לצורך הנואש הזה, שייעלמו וישתנו כבר, ולתת גם לו התייחסות דומה.
וחשוב לזכור: בדרך הזו, איננו צריכים לצעוד לבד. הדרך הזו, גם אם ארוכה, איננה מדבר ציה. במהלכה אפשר להיעזר במשאבים – מתוקים כמו מן, מחזקים כמו שליו – יכולות, אנשים ורגשות שנמצאים שם, בתוכנו, לצידנו, בדרכנו.
ומותר להישבר ולדמוע, וכמעט לאבד את האמונה.
אבל אם רק נמשיך ללכת, נגיע אל הארץ המובטחת.
כי היציאה מעבדות לחירות איננה מאורע, אלא תהליך.
כי מעבר ממקום למקום איננו נקודה, אלא דרך.
כי שינוי לא נוצר באחת, הוא לוקח זמן.
"אינך יכול לנוע מהר יותר מהחלק האיטי ביותר שבך", אומרים אצלנו, בהתמקדות.