עונת המסיבות בעיצומה (מסיבות סיום / חנוכה / פורים / ימי הולדת), והורים רבים, במיוחד לילדי הגן, מוצאים עצמם יושבים על כסא קטן כשלרגלם צמוד ילד אילם, או ילדה קפואה. נראה כאילו כל שאר הילדים שמחים ונהנים להופיע, לשיר ולרקוד, ורק הילד שלי על סף דמעות, לא מוכן לזוז.
“למה הוא לא שמח? למה היא מתביישת?” אנחנו שואלים את עצמנו, שאלות שאין עליהן באמת תשובה. כולם אומרים לנו שצריך ללכת עם הילד, לאפשר לו, ודאי לא להכריח. וזה מן הסתם נכון, באינסטינקטים שלנו אנחנו מרגישים שלא טוב ללחוץ על הילד. אבל גם כשאנחנו לא עושים כלום, רק מחבקים אותו וצופים יחד בשאר הילדים מפזזים בגיל, בפנים משהו נצבט, ה"למה" ממשיך לנקר.
וזה נוגע בנו במקום שלנו כילדים: מי שהיה כזה בילדותו, ודאי זוכר את התחושה, במיוחד אם הכריחו או ניסו לשכנע אותו להשתתף. הוא מזדהה עם הילד.
מי שהיה ילד עליז, חברותי וחסר דאגות, לא מצליח להבין את הילד שמתבייש (מה הסיפור שלו?), ובכל מקרה דואג נורא: איך הוא יסתדר? מה יהיה בהמשך?
למעשה, לא משנה על איזה משני סוגי ההורים אנחנו נמנים, אנחנו חווים כרגע מועקה וחוששים לילד. משאת הנפש שלנו עבור ילדינו היא שיהיו בטוחים בעצמם, רגועים, נינוחים ושמחים.
ילד מנסה להרגיע ילד
הנסיון להיות עם הילד שלנו במצב המורכב הזה (והוא מורכב; בכל פעם שהילד שלנו נרתע בפחד, או מתנהג בצורה חריגה חברתית – וכאן שניהם משמשים בערבוביה – המצב הופך מורכב עבורנו), קשה לכל הצדדים, כל עוד לא נשים לב לילד הפנימי שלנו, שמזדהה או דואג.
כל עוד לא נקשיב לתחושות הללו, נמצא עצמנו פועלים מתוכן, וגם הילד שלנו יחוש, גם אם לא נאמר דבר, את ההזדהות או החרדה.
כשאנחנו פועלים מתוך הזדהות או חרדה, נפגע הבטחון שבכוחנו להקנות לילד, הבטחון בכך שזה בסדר, שהוא יכול להיות בדיוק מה שהוא ולא "צריך" להשתנות או לשים עצמו במצב של מבוכה או אפילו סכנה (כי כן, יש ילדים שעבורם קונסטלציה שכוללת מוסיקה רועשת, ילדים מתרוצצים והבזקי מצלמות של ההורים שצובאים מסביב, מעוררת תחושת סכנה של ממש). כשאנחנו פועלים מתוך תחושת הדאגה, ההזדהות, המועקה או החשש, או אפילו מתוך הרצון הנואש שלנו לשפר את המצב, אנחנו כבר לא מהווים עוגן עבור הילד שלנו, המצוי כרגע במצב מעורער ממילא. זה כאילו שהילד הפנימי המבוהל שבתוכנו מנסה להרגיע את הילד שצמוד אלינו כרגע… זה לא עוזר.
אז מה אפשר לעשות? ודאי שלא לנסות לגרש את המחשבות הדואגות והסוררות; זה רק יחזיר אותן אלינו ביתר שאת. התנועה שבאפשרותנו לעשות היא הפוכה, והיא עדינה אך רבת עוצמה: לשים לב פנימה, ליצור קשר עם הילד הפנימי.
אם ניתן דעתנו לתחושות שלנו, אם נחבק את הילד החרד שבתוכנו, נוכל לשוב ולהיות הורים שמחזיקים ברכות את הסערה שבתוכם, ומהווים חוף מבטחים לילד שלנו. חוף שעליו יוכל לנוח, בלי להעמיד פנים, בלי להתאמץ, ויוכל לגדול שם עוד קצת, כדי להיות מבוגר בעל בטחון עצמי, רגוע, נינוח ושמח.
כל עוד לא נשים לב לילד הפנימי שלנו, שמזדהה או דואג, כל עוד לא נקשיב לתחושות הללו, נמצא עצמנו פועלים מתוכן, וגם הילד שלנו יחוש, גם אם לא נאמר דבר, את ההזדהות או החרדה.