הרבה הורים מתקשים לצלוח את חודש אוגוסט, אבל יש ביניהם כאלה שעם כל הקושי והחום והלחות, יראים יותר את תחילת ספטמבר. אלה הם ההורים לילדים הגדֵלים: אלה שיוצאים מהבית או מחיקה החם של מטפלת אל הגן בפעם הראשונה, אלה שעוברים מהחממה של גן פרטי לגן עיריה שבו המון ילדים, מעט מבוגרים וחוקים חדשים ושנים לחלוטין, והכי מפחיד: אלה שעולים לכתה א'.
אה, כן – ויש בינינו גם כמה ילדים מבוהלים ומודאגים, אבל הם כנראה מעטים יותר.
אני כותבת את השורות הללו ושמה לב לכיווץ בבטן, שעולה, מורגש כמעט כמו אז, כשבני עלה לכתה א'. הייתי חושבת עליו שם, יושב שעות ארוכות על כסא מול שולחן, יוצא רק פעם ב-45 דקות להתאווררות קצרה, נדרש להקשיב, לא לחלום, לזכור, להספיק לכתוב, להספיק לאכול, להספיק לחזור מההפסקה בזמן, לבקש לצאת לשירותים… בכל פעם שחשבתי על זה, והיו הרבה כאלה בימים שלפני ואחרי היום הראשון ללימודים, הגיע הכיווץ הזה. לפעמים הוא עלה מעלה, נגע בדמעות.
איזה שינוי קיצוני זה! איזה מהפך, כזה ששום דבר אחריו, כנראה עד הצבא (אמא'לה) לא דומה לו. משהו בילד שלי הפסיק להיות ילד והפך לתלמיד. איך עשיתי לו את זה, איך לא שלחתי אותו לבית ספר דמוקרטי שבו המסגרת רכה יותר, או לבית ספר אנתרופוסופי שבו הילדים יכולים להישאר ילדים עוד כמה שנים? איך לא חשבתי עד כמה הוא עדין ורגיש, מה פתאום בית ספר??
כעבור כמה שבועות הבנתי שההסתגלות שלי היתה קשה משלו. לא שלא היה שם קושי, אלא שמשהו שם אולי היה מוכן יותר ממה שחשבתי, אולי המורה הנפלאה שזכה בה, ואולי זה פשוט הוא. אחר. ממני. גם היום, עשר שנים אחרי, הוא עדיין אחר ממני.
אבל כן, מעברים הם קשים. ומעברי התבגרות כאלה, אפילו אם הם קורים לכולם, אפילו אם הם "רק" לגן עיריה או סתם לגן חדש, אינם פשוטים לא לילדים ולא להוריהם.
אני כותבת את השורות הללו ושמה לב לכיווץ בבטן, שעולה, מורגש כמעט כמו אז, כשבני עלה לכתה א'. הייתי חושבת עליו שם, יושב שעות ארוכות על כסא מול שולחן, יוצא רק פעם ב-45 דקות להתאווררות קצרה, נדרש להקשיב, לא לחלום, לזכור, להספיק לכתוב, להספיק לאכול, להספיק לחזור מההפסקה בזמן.
אז איך מכינים לכתה א׳? איך מכינים לגן חדש?
אמא שלי היתה אומרת שזה כמו לשאול – כמה עולה לתפור חליפה ליתום.
האם באמת יש כלל אחד שנכון לגבי כל הילדים? האם "תַרגלו איתם קימה והתארגנות בבוקר" או "לַמדו אותם לשתף פעולה ולהישמע להוראות" באמת רלוונטים לכולם? ואם הם רלוונטים לילדים שלכם – האם זה יעזור? האם זה מה שיעזור להם לצלוח את הקושי? ואם זה יעזור, האם המורכבות, החששות וההתמודדויות הכרוכות במעבר למסגרת חדשה, שבה כללים חדשים, ילדים חדשים, מבוגרים חדשים, התנסויות חדשות – יקבלו מענה?
ויש גם עצות להתנהגות הורית, למשל: "עודדו אותם שהם מסוגלים", או "שַדרו להם אופטימיות" – האם זה באמת אפשרי?
אם אני ממש חוששת מהקושי של הילדה שלי להתערות חברתית במסגרת החדשה, בין ילדים זרים, עד כמה אמין יהיה החיוך שלי כשאומר לה: 'יהיה נהדר ויהיו לך המון חברים חדשים'? ויותר מזה, איך היא תרגיש אם ההבטחה שלי לא תתמלא ביום הראשון, בשבוע הראשון, בחודש הראשון? אז כבר אצטרך לומר לה: טוב, זה לוקח זמן, אבל יהיה בסדר, אל תדאגי, ובינתיים הדאגה שלי מטפסת לגבהים חדשים, ויחד איתה חוסר האונים, וגם האמון שלה בי כבר לא מה שהיה…
מה יעזור?
יעזור לשים לב. קודם כל לעצמנו. למה שמלחיץ אותנו, למה שמטריד אותנו. למה שקשה לנו במעברים, קודם כל שלנו – עבודה חדשה, מקום מגורים חדש או כל מסגרת חדשה אחרת. לְמה שזכור לנו כקושי מהמעבר שלנו לגן חדש (כן, חלקנו זוכרים את זה עד היום), או מהחוויות של הילדים הגדולים שלנו כשהם עלו לכתה א'. לשים לב שנראה לי שיהיה לו קשה לשבת במשך שעה רצוף אחרי שש שנים שעברו עליו במשחקים. לשים לב שהכי מפחיד אותי שלא יהיו לה חברות. לשים לב שיחד עם אלה מתגנבת אולי אשמה: איך אני עושה את זה לילד שלי…
לשים לב לכל זה, אבל לא לנסות לבטל את זה. לא להגיד לעצמנו (או לבן/בת זוגנו להורות) – יהיה בסדר, תרגיעי, כולם עוברים את זה. ומצד שני, לשים לב שאנחנו לא מניחים מראש מה יהיה הקושי של הילד שלנו, ומניחים אותו מראש על הילד.
ואחרי ששמנו לב לעצמנו, נוכל לשים לב לילד, שיודע שהוא עובר לגן חדש, לבית ספר חדש, או עולה לכתה א'. רק אז נוכל להתבונן בו ולהקשיב לו, בסקרנות. אילו שאלות עולות בו? אם נקשיב, הוא ישאל. אם נקשיב באמת נוכל לגלות ממה הוא חושש (אם בכלל) וגם – מה מרגש אותו? מה משמח אותו?
ונזכור, שאנחנו לא מוכרחים לתת מענה ישיר וחד משמעי לשאלות. אנחנו לא מוכרחים לסלק את החששות והתהיות. למעשה, האם אנחנו באמת יכולים להבטיח לו שיהיה בסדר? שיהיה לו קלי קלות לכתוב ביומן את שיעורי הבית? שיהיו לו מלא חברים חדשים? אפשר רק להקשיב לילד, ולתת לו את התחושה שמקשיבים לו, שרואים אותו ושומעים אותו: לשקף לו את השאלות והתהיות, הדאגות והחששות, ולשים לב לצורך שלנו בתשובות, בידיעה של איך ומה שיהיה…
ואפשר לעשות עם הילד רשימה, בכתב, בציור או בעל פה, של כל מה שהוא חש לקראת המעבר למסגרת החדשה. להזמין אותו לבדוק איך הוא מרגיש, מה הוא חושב. להזמין אותו לכתוב או לצייר או להגיד או לדמיין את כל מה שנמצא שם, בפנים. חששות, ציפיות, דאגות, התרגשות ובלבול. דברים "טובים" ו"רעים" בלי לסווג אותם, בלי לנסות לסדר אותם, או ליפות אותם, או להדגיש צד אחד על פני משנהו.
במסגרות חינוך רבות מקיימים מפגש היכרות עם הילדים, המורה או הגננת. הנטיה שלנו (ראו למעלה: לעודד ולהיות אופטימיים) היא להראות לילד את כל הדברים הטובים, גם אם אנחנו בכלל לא בטוחים בהם: נכון הגננת נחמדה? או – ראית כמה בנות מקסימות שיכולות להיות חברה שלך? עצרו רגע. בדקו שוב, איך אתם מרגישים בקשר לגננת, בקשר למורה, בקשר למסגרת ולילדים ובעיקר – בקשר למה שצפוי לילדכם.
ואז הקשיבו לילדים. למה שמצא חן בעיניהם, ולמה שלא, לחששות שהתעצמו או אולי נרגעו, לשאלות חדשות שמתעוררות. ואם הם לא מדברים, נסו שלא למלא את החלל באמירות משלכם, או בשלל שאלות. תנו לאינפורמציה זמן לשקוע, תנו לחוויה לחלחל, והמשיכו להקשיב ולהתבונן.
נזכור, שאנחנו לא מוכרחים לתת מענה ישיר וחד משמעי לכל השאלות. אנחנו לא מוכרחים לסלק את החששות והתהיות. למעשה, האם אנחנו באמת יכולים להבטיח לו שיהיה בסדר? שיהיה לו קלי קלות לכתוב ביומן את שיעורי הבית? שיהיו לו מלא חברים חדשים? אפשר רק להקשיב לילד, ולתת לו את התחושה שמקשיבים לו.
נסו לא להאיץ
וחשוב, כמובן, להמשיך להקשיב, לעצמנו ולילדים, גם אחרי שתיפתח שנת הלימודים. אז יקבלו חלק מהשאלות מענה, אז יצוצו שאלות חדשות. אז אנחנו כהורים ניתקל בקשיים שלא צפינו, או נבחין בהקלה שמה שחששנו ממנו יותר מכל דווקא הסתדר מאליו. והילדים – גם אצלם המעבר מציפיות למציאות, מחששות להתמודדות, הוא מהותי. תנו להם לחוות אותו, לעבד אותו, לדייק לעצמם ובאזניכם את מה שהם זקוקים לו כדי להמשיך, כדי להקלט ולהתערות, כדי להרגיש יותר טוב.
נסו לא להאיץ בהם, נסו לא לקדם את פניהם בהמון שאלות שמשקפות את מה שמפחיד אתכם יותר מכל. אפשרו להם לחזור מימי ההתאקלמות במסגרת החדשה לזרועותיכם הבטוחות והמוכרות, להורים שיודעים שהם לא יכולים באמת לפתור להם את כל הבעיות בהינף שרביט קסמים, אבל יכולים לתת להם להרגיש שכאן שומעים, רואים ואוהבים אותם. הורים שמודעים לפחדים שמנקרים עמוק בתוכם-הם, ומכבדים את הקשיים – השונים, היחודיים – של ילדיהם.
אחרי שתיפתח שנת הלימודים יקבלו חלק מהשאלות מענה, ויצוצו שאלות חדשות. אנחנו כהורים ניתקל בקשיים שלא צפינו, או נבחין בהקלה שמה שחששנו ממנו יותר מכל דווקא הסתדר מאליו. והילדים – גם אצלם המעבר מציפיות למציאות, מחששות להתמודדות, הוא מהותי
> בתמונה: לפני לא מעט שנים, ילד אחד שהיה רך ועדין מדי לבית הספר, לפחות לתחושתה של אמו
