בכל אחת מהסדנאות שאני מעבירה להורים יש לפחות הורה אחד שאומר: הייתי רוצה, כשאני שואל את הילד שלי איך היה היום בבית הספר או בגן, לקבל תשובה קצת יותר ארוכה ומפורטת מאשר "כיף" (או גרוע מזה – "לא כיף!").
ערכתי סקר קצר בקרב גולשי דף הפייסבוק של התמקדות בבית, ואכן, נראה שמרבית ההורים והילדים משתתפים בריטואל הזה.
אבל לא כולם; מספר לא מבוטל של הורים (אמהות, אם לדייק) השיבו לסקר: "התשובה היתה בהתאם לשאלה: שאלתי – מה היו שני הדברים הכי טובים היום, וקיבלתי תשובות!". למחרת, מיהרתי לנסות את השאלה על ילדיי הפרטיים. הגדול, שהיה אז בן עשר, השיב: לא יודע (מסקר לא רשמי נוסף עולה שאף זו תשובה מקובלת ביותר בקרב בני גילו, ודגש על "בנֵי"), והקטנה (אז חמש וחצי) התריסה: שום דבר טוב לא היה היום! ונאלמה דום (בניגוד למנהגה).
למה הם לא מספרים? למה אנחנו שואלים?
אבל לפני שנפנה לשאלות שמטרידות אותנו, למה הם לא מספרים ואיך אפשר לגרום להם לעשות זאת, נשאל שאלה מקדימה, שתמיד מעניינת אותי לפני הכל: מה גורם לנו לשאול את הילדים איך היה חלקו הראשון של יומם, שבו הם נתונים במערכת מרובת כללים, בחברת ילדים אחרים בני גילם, תחת השגחתם וכפופים למבוגרים שאינם אנחנו? מה הצורך שלנו שחבוי בשאלה הזו?
יש מי שרוצים פשוט לדעת, להיות מעורבים, להיות חלק מחייהם של הילדים ככל האפשר. לדעת מה הם לומדים, מי החברים הטובים שלהם, האם המורה חייכנית או צועקת. לשם כך יועילו כמובן שאלות קונקרטיות: "מה אתם לומדים כעת במדעים", "עם מי שיחקת בהפסקה", או הזמנה לצייר את המורה או הגננת.
אבל רובנו, כשאנחנו שוהים מעט עם השאלה הזו, בינינו לבין עצמנו, אנחנו בדרך כלל מגלים, שמאחוריה מסתתר פחד גדול. פחד שמשהו רע יקרה לילד שלי, ואני לא אדע. פחד מחוסר האונים שבחוסר הידיעה – אם לא אדע, איך אוכל לעזור לו?
פחד שהוא ירגיש בודד, שהבנות יתעמרו בה, שהמורה תלבין את פניו בפני הכיתה כולה, שהיא תיכשל במבחן ולא תספר, שהוא יכה ילד אחר.
תשומת הלב למה שבאמת חשוב לנו לדעת, הדיוק ביחס לחלק בנו ששואל, היא צעד ראשון ומהותי בדרך לידיעה הזו.
רובנו, כשאנחנו שוהים מעט עם השאלה הזו, בינינו לבין עצמנו, אנחנו בדרך כלל מגלים, שמאחוריה מסתתר פחד גדול. פחד שמשהו רע יקרה לילד שלי, ואני לא אדע. פחד מחוסר האונים שבחוסר הידיעה – אם לא אדע, איך אוכל לעזור לו?
אז מה עושים?
איך גורמים לילדים לספר לנו איך באמת היה היום בבית הספר או בגן?
התשובה עלולה לאכזב ברגע הראשון: לא "גורמים". ספק אם ניתן לגרום לילד לשתף אותנו ברגשותיו הכמוסים, בחוויות הקשות, במה שבאמת (אנחנו מרגישים ש)חשוב שנדע. למעשה, רוב הילדים, אם חוקרים אותם (או בלשון הילדים הגדולים יותר – חופרים להם) רק יסתגרו יותר. וכן, זה אומר שגם אם חשוב לנו או מעניין אותנו לדעת מה עובר עליהם בכל רגע ורגע, כנראה שזה לא יקרה.
אבל אם אנחנו רוצים לוודא שהילדים ישתפו אותנו ברגעים משמעותיים – ובמיוחד באלה הכואבים – בחייהם, בהחלט יש מה לעשות; קודם כל, כאמור, לשים לב לצורך שלנו לדעת, לגונן, לעזור. כשאנחנו בקשר עם הצורך הזה שלנו, הוא מפסיק להיות בינינו לבין הילדים. ההזמנה לשיתוף הופכת להיות אכן הזמנה, שמותר לא להיענות לה. כך, לא נגרום אלא נאפשר לילדינו לשתף אותנו. ניצור בבית אווירה של הקשבה, נזמין אותם לדבר, מתי ועד כמה שמתאים להם (ונוודא שגם אנחנו פנויים להקשיב, ואם לא – נגיד), ניתן להם תחושה שיש מי שנמצא שם בשבילם, ששומע אותם, אפילו כשהם לא מספרים.
לפעמים אני שואלת את ילדי איך היה היום בגן או בבית הספר, ומחייכת כשאני שומעת את ה"כיף". לפעמים אני שואלת אותם "מה שלומך?", ולפעמים אני לא שואלת כלום.
אני מגלה שכשהם זקוקים לשתף אותי במשהו שעובר עליהם, הם משתפים. ואני מקשיבה.