כמה דברים משכו את תשומת ליבי בזמן הקורונה, בהקשר של הזום:
> נרשמתי לכנס זומי מרתק, ולא נכנסתי אפילו למפגש אחד.
> תפסתי שיחה עם בתי, בכיתה ז' (אלה שנדמה היה שלנצח יישארו מול הזום), וגילינו יחד שאחרי יום לימודים מתיש ומייבש מול המסך, היא הולכת לנוח מול הטלויזיה, ואחר כך עושה הפוגה עם הנייד… ביום ממוצע, שעות המסך שלה, שגם קודם לא היו זניחות, מתחילות להשתוות לשעות הערות שלה.
> לימדתי שתי קבוצות נפלאות בזום; המשתתפים מכירים זה את זה ואותי, חיבור עמוק נוצר שם כבר, וכולם מתמקדים ומתמקדות שגם מכירים את ההקשבה לבקשות הגוף ותגובותיו.
הפרק הרביעי בסדרה #חוקרת_זום, יעסוק באינטראקציה אהובתי ובמרחב המשותף, ובאיכויות השונות שלהם בזום אל מול מפגש קבוצתי חי; אבל קודם כל אני רוצה לדבר על הגוף.
זום זה מעייף
אני מכירה כבר את ההרגשה: זמן קצר אחרי שאני מסיימת להנחות מפגש זום קבוצתי מגיעה העייפות. אני עייפה, הרבה יותר מאשר לאחר מפגש חי. לכאורה – זה מוזר. הרי לא זזתי כמעט, לא נדרשתי לצאת מהבית, לנסוע, להחזיק חדר שלם מלא אנשים, להזיז את הצוואר כדי לראות את כולם, לסדר ולנקות אחר כך את החלל. ובכל זאת – עייפה, ממש.
הגוף שלנו, כשהוא יוצא אל מפגש חי, מתארגן. פיסית, בפועל, הוא נע: מתלבש, עוזב את הבית, נוסע למקום אחר, עולה במדרגות, נתקל בגופים אחרים, מתחבק, מתיישב, מיטיב את הישיבה (כשלומדים התמקדות, ההזמנה הראשונה היא להקדיש תשומת לב לנוחות, לאפשר לגוף להתארגן לתוכה), מרגיש את המרחב הפתוח מולו, את האנשים באותו מרחב: לידו, מולו, בזוית כזו או אחרת של העין, בהטיית הראש.
הגוף שלנו, כשהוא מתארגן למפגש זום, במקרה הטוב יעבור מחדר לחדר באותו מתחם, אולי יחליף חולצה. בדרך כלל הוא מתיישב במקום שבו הוא יושב ממילא בזמנים אחרים, לפעמים שעות לא מעטות – מול המחשב. לפעמים הוא ישב שם ממש לפני שהתחיל המפגש, דפדף במיילים, גלל בפייסבוק, קרא באתרי החדשות. זהו המקום שבו הוא חווה גם מפגשי זום אחרים בימים אלה, זוהי התנוחה הקבועה: מיקום קבוע, מבט ישר קדימה, אל המסך.
נכון, מעברו השני של המסך יש אנשים, אבל בפועל, מבחינתו של הגוף, הם צרורים במסך מלבני לא גדול, שטוחים, מפולטרים דרך אותות חשמליים (לא מבינה בזה כלום אבל זה מורגש, נכון?), ולפעמים הם מלבן שחור או תמונה סטטית. קורה שהתמונה ו/או הסאונד קופצים או נתקעים, העין והאוזן והמוח מתאמצים, מנסים להשלים את החסר, לגשר על הפערים, לנחש, להבין, לשחזר את הרצף.
הגוף שלנו, כשהוא מתארגן למפגש זום, במקרה הטוב יעבור מחדר לחדר באותו מתחם, אולי יחליף חולצה. בדרך כלל הוא מתיישב במקום שבו הוא יושב ממילא בזמנים אחרים, לפעמים שעות לא מעטות – מול המחשב. זוהי התנוחה הקבועה: מיקום קבוע, מבט ישר קדימה, אל המסך
להביא את תשומת הלב אל הגוף
במפגש חי, אנחנו נעים גם במהלכו; תשומת הלב, הפתוחה למרחב, מאפשרת לנו ביתר קלות לשים לב גם לגוף, או אפילו מבלי משים לב, בהיענות לאיתותי אי-נוחות, לשנות מנח ישיבה או כיוון, להזיז יד או רגל, אפילו להחליף מקום, כי בכל מנח ומכל מקום נוכל להמשיך להיות חלק מהקבוצה, חלק מהמרחב המשותף.
במפגש זום נשמור לרוב על מנח קבוע למדי. גם משום שכבר מצאנו את המיקום בו האינטרנט עובד באופן מיטבי, המחשב או הטלפון מונח מבלי לזוז, האור לא מסנוור אותי או את שאר המשתתפים, אבל בעיקר כי קשה יותר להביא את תשומת הלב אל הגוף.
הפניית תשומת לב אל הגוף, המהלך בזכותו ההתמקדות (כמו גם גישות אחרות, כמובן) מפורסמת, איננה טריוויאלית עבורנו; בעוד שתנודות הנפש וצרכיה כבר קנו להם מקום בתודעה האנושית בעידן שלנו, הגוף – טרם.
דבר משונה הגוף הזה, הוא מדבר בשפה לא מוכרת, לא מובנת. לפעמים הוא מדבר בכאבים; כאבים אנחנו מכירים, מכאבים קשה להתעלם, כאבים אנחנו מרגישים. אבל 'להרגיש את הכאב' איננו דומה במאומה ל'לשים לב לכאב', ועוד יותר שונה מאשר 'להקשיב לכאב'. ומקל וחומר, כשמדובר ברמזים עדינים ששולח הגוף, שמבקשים מאיתנו כוונה, סבלנות וסקרנות כדי לגלות לנו את סודותיהם.
ככל שההתמקדות הופכת להיות חלק מחיינו, טבעית, התנועה הזו הופכת חלק מאיתנו, כמו מיומנות פנימית. ועדיין, כשאנחנו במאמץ מרוכז מהסוג שדורש מאיתנו תשומת לב רב מערכתית כמו בזום, אנחנו שוכחים.
המפגש של קורס הבסיס השבוע היה מפגש עתיר "חומר לימודי", וגם סימן נקודת מפנה משמעותית בתהליך, שביקשה התארגנות מחודשת של הגוף-נפש. אמנם תרגלנו, גם בעמידה ובתנועה, אמנם לקחנו הפסקות, אבל הכובד הורגש. משתתפת מקסימה אחת אפילו נתנה לעצמה להרדם… כי מתברר שבשביל הגוף, לנסוע שעה פלוס בפקקים, קל לפעמים בהרבה מאשר להחזיק את המאמץ העילאי הזה – של השרירים, של העיניים, האזנים והמוח – להיות ממוקדים ולעבד את כל מה שמגיע מנקודה אחת במרחב – המסך.
ככל שההתמקדות הופכת להיות חלק מחיינו, תנועת ההקשבה פנימה הופכת חלק מאיתנו, כמו מיומנות פנימית. ועדיין, כשאנחנו במאמץ מרוכז מהסוג שדורש מאיתנו תשומת לב רב-מערכתית כמו בזום, אנחנו שוכחים. מתברר שבשביל הגוף, לנסוע שעה פלוס בפקקים, קל לפעמים בהרבה מאשר להחזיק את המאמץ העילאי הזה – של השרירים, של העיניים, האזנים והמוח – להיות ממוקדים ולעבד את כל מה שמגיע מנקודה אחת במרחב – המסך
כיצד אפשר להקל על הגוף?
אז מה אפשר לעשות (עונה מראש לתגובות שאומרות "זה מה יש, ומזל שיש!") כמנחים ומשתתפים במפגשי זום, כדי להקל על הגוף?
להערך מראש בנוחות מקסימלית, לבדוק, לחקור ממש, היכן ובאיזו תנוחה ועם איזו תמיכה אני רוצה לחוות את השעות הקרובות של המפגש. ולהסכים לבדוק באופן יזום גם במהלך המפגש, למשל – בהפסקות – האם עדיין מדוייק לי? אולי יש צורך לשנות תנוחה, מיקום, חלל.
הפסקות. מפגש זום מבקש יותר הפסקות ממפגש חי. ההפסקות הן הזדמנות לקום, להסתובב, להתמתח, להזכר לשתות מים, לעשות פיפי, לאכול, להתחבק עם מישהו שנמצא מחוץ לחדר.
למעט בשעות מסך לפני ואחרי המפגש, ככל שניתן. לאפשר לגוף חוויות אחרות, קלט אחר, מנח אחר, סביבה אחרת, תנועה ואינטראקציה אחרת.
להסכים לעייפות. אולי אפשר אפילו להגיד פנימה, לגוף – כן, בוודאי, אתה עייף. זה לא פשוט…
כמנחים, אם המפגש אינו כולל תשומת לב לגוף (וגם אם כן, מזכירה גם לעצמי), לעצור מדי פעם ולהזמין את המשתתפים ואת עצמנו לבדוק – מה שלום הגוף עכשיו? למה הוא זקוק? להזמין לנוע, להתמתח, לקום, לפהק.
להסכים שלא. לפעמים, עד כמה שהמפגש / הסדנה / ההרצאה מעניינים אותי, הגוף אומר – די.
הגוף שלכם, שלא מבין משפטים כמו "זה מה יש, ומזל שיש!" יודה לכם, ואולי זוהי תחילתה – או העמקתה – של ידידות מופלאה.
הגוף שלכם, שלא מבין משפטים כמו "זה מה יש, ומזל שיש!" יודה לכם, ואולי זוהי תחילתה – או העמקתה – של ידידות מופלאה
פרקים נוספים בסדרת #חוקרת_זום:
פרק ראשון: ללמוד מרחוק, ללמוד אחרת – הקורונה אילצה אותי לעבור לזום, ואני בחרתי להתחיל להתיידד איתו
פרק שני: בית זה לא רק קופסה שמשדרים ממנה – יחודי ללומדים בזום – הבית כמשאב
פרק רביעי: מרחב משותף שמורגש אחרת – על החוויה התלת מימדית של הגוף בקבוצה – מעגל מול משולש