מי שמכיר אותי קצת, יודע שזום ואני לא חברים. 

זה נכון, אבל מי שמכיר אותי קצת יותר, יודע שכמו בכל מערכת יחסים, זו נקודת התחלה, ומכאן זה תהליך.

אז בפרקטיקה, רק שתדעו, העברתי במהלך הקורונה כמה וכמה מפגשי זום, רובם אינטימיים לקבוצות אהובות, מוכרות ומכירות, במרחב הביתי, ואחת סדנה ל-30 אנשים זרים, רובם לא מתמקדים, בכנס שבו הייתי מנחה אורחת. 

וכך קרה, שהפכתי לחוקרת זום: חוקרת את המרחב, את מערכת היחסים שלי איתו, את מערכות היחסים שמתאפשרות בתוכו. כמו תמיד, זו חקירה מאוד אישית, אבל כמו תמיד, הסקרנות שהיא מביאה כאיכות מרכזית, מזמנת גילויים שמבקשים להדהד גם החוצה.

לא תחליף למפגש החי

הכרזת הפתיחה שלי בחקירה היא נסיון להמיר את הדיון שיוצא מנקודת ההנחה (האישית שלי, אבל אני רואה אותה גם בחוץ, למשל בתכנית הלימודים בזום של ילדי) שזום הוא תחליף. מבורך, אמנם, מה-היינו-עושים-בלעדיו-בימים-אלה, אבל תחליף – למפגש החי, הבלתי אמצעי. וכתחליף, הוא, ראשית,  פחות "טוב", ושנית – מנסה להתאים את עצמו, ככל הניתן, למקור. 

אני רוצה לגלות בזום, כמו בכל דבר בתוכי או סביבי, את מה שייחודי בו, את המתנות שיש לו לתת, כולל המתנות שלמפגש החי, הנוגע, אין. אני רוצה ללמוד את הזום מבפנים החוצה, לאפשר לו לאפשר לי, לנו, את כל הדברים שהוא מבקש לאפשר.

אני רוצה לגלות בזום, כמו בכל דבר בתוכי או סביבי, את מה שייחודי בו, את המתנות שיש לו לתת, כולל המתנות שלמפגש החי, הנוגע, אין. אני רוצה ללמוד את הזום מבפנים החוצה, לאפשר לו לאפשר לי, לנו, את כל הדברים שהוא מבקש לאפשר

דוגמה גאונית לפורמט שלא מנסה להמיר

בין הסדרות החביבות עלי ועל בתי לצפיה משותפת בנטפליקס, ישנה סדרה שנויה במחלוקת (זה בסדר אם עולה בכם ביקורת עכשיו, זה אולי לפוסט אחר) – המרוץ לדראג של רופול.

יש לי הרבה מה להגיד על הסדרה – סדרת ריאליטי קאלטית, מהממת באסתטיקה שלה, תופעה יחודית, שיש לה חלק בתמורות חברתיות ותרבותיות שחלו בעולם בתריסר שנות קיומה. רופול, היוצר/ת של הפקת הענק הזו, האמא של התופעה, הוא גאון.

העונה האחרונה התקיימה במהלך שנת 2020, ופרקי הסיום שלה, כולל הגמר הגדול, נערכו ושודרו בזום. לא ניסיתי אפילו להתחיל לחשוב איך ניתן להמיר את הטקס הנוצץ, האקסטראווגאנטי, שנערך מדי שנה בפני קהל של מאות או אולי אלפים, באולם ענק, שמביא תלבושות ואיפור וריקוד ומוסיקה ושואו, המון שואו – איך אפשר להמיר אותו לזום.

התשובה היא – שלא ניסו. פורמט חדש וגאוני צמח, שאפשר לצופים חוויות שלעולם לא יכלו להתקיים במופע המקורי, בלייב. העמקת ההכרות עם המשתתפות בביתן, שימוש במסך המפוצל כמאפשר לחוות קרבה, הרמוניה, השוואה (בכל זאת, תחרות), ועליית מדרגה באתגרים שעמדו בפני המתמודדות. בין השאר, הפיקו המתמודדות קליפ ביתי, וחשפו יכולות ומימדים שלא היו באים אחרת לידי ביטוי.

ככה אני רוצה את הזום שלי, וככה אני רוצה לצידו את המרחב החי שלי. כל אחד מהם, כמו כל ילד, כמו כל אדם, יחיד ומיוחד, מבקש שלא להמדד לאורו של האחר, להביא את עצמו במלואו.

מצטרפים אלי לחקירה?

ככה אני רוצה את הזום שלי, וככה אני רוצה לצידו את המרחב החי שלי. כל אחד מהם, כמו כל ילד, כמו כל אדם, יחיד ומיוחד, מבקש שלא להמדד לאורו של האחר, להביא את עצמו במלואו



> התמונה – מתוך הקליפ המדהים של הפייבוריטית שלי 😊

מרוץ הדראג של רופול - בזום

הפרקים הבאים של #חוקרת_זום:

פרק שני: בית זה לא רק קופסה שמשדרים ממנה – יחודי ללומדים בזום – הבית כמשאב

פרק שלישי: בואו נדבר על הגוף – מה קשה לגוף שלנו ואיך אפשר לעזור לו לצלוח את הזום

פרק רביעי: מרחב משותף שמורגש אחרת – על החוויה התלת מימדית של הגוף בקבוצה – מעגל מול משולש

דילוג לתוכן