אל תדברי על אריק

מכירים את המשפט הזה, די שחוק וקצת ניו אייג'י, 'זה לא שלך, זה שלו'? זה בדרך כלל יהיה משפט העידוד שתשמעי כשתספרי על הבחור שפוחד מקשר; זה מה שיאמרו לך כשתספר על ההוא בעבודה שמתעקש להתחרות איתך ולהוכיח שהוא טוב יותר. 
המשפט הזה הוא חלק מאתוס חברתי כולל; "לא הכל סובב סביבך", אמרו לנו מתישהו, "לא הכל קשור אליך". זה נכון, כמובן, עובדתית, אבל לא כשמדובר במערכת יחסים. אני רוצה לומר – כשמדובר במערכת יחסים, זה כן שלי. זה גם שלי,זה שלנו, גם אם זה של הצד השני, כי זה נמצא כאן, בינינו, במערכת היחסים, במרחב שכולל את שנינו.
החינוך שקיבלנו, החברה שלנו, לפחות כעקרון, מקדשים אלטרואיזם. דאגה לזולת היא ערך עליון, וגם ההורות בעידן הנוכחי סובבת סביב הילד, רגשותיו וצרכיו. כל כך אנחנו רגילים להיות מכוונים החוצה, כל כך הפנמנו שזה הכיוון הנכון והראוי, ששכחנו שלב חשוב בדרך.

כשאני ניגשת לסוגיה במערכת היחסים שלנו, אני רוצה להתחיל ממני. אני רוצה לבדוק: איפה זה נגע בי, מה זה עורר בי, עם אילו שדים וכאבים זה הפגיש אותי.
אני רוצה לבדוק זאת, בראש ובראשונה, כי בבדיקה עצמה טמונות מתנות רבות עבורי. מתנות שפשוט לא יגיעו לפתחי אם אומר: זה לא שלי, זה שלו, ואשאיר את זה שם.
ואני רוצה לבדוק זאת, כי העובדה שלא נתתי את ליבי למה ששלי, לא אומרת שמה ששלי לא נמצא שם. הוא בהחלט שם, והוא גם זה שמפעיל אותי. מגיב במקומי, כועס על הצד השני, מנתח אותו. הוא מאוד מכוון לצד השני, פרט לדבר אחד: הוא לא מסוגל לראות אותו. כי אם אני לא רואה את מה ששלי, אין לי שום סיכוי לראות את מה ששלו. 

כשאני ניגשת לסוגיה במערכת היחסים שלנו, אני רוצה להתחיל ממני. אני רוצה לבדוק: איפה זה נגע בי, מה זה עורר בי, עם אילו שדים וכאבים זה הפגיש אותי.
אני רוצה לבדוק זאת, בראש ובראשונה, כי בבדיקה עצמה טמונות מתנות רבות עבורי.

ממהרים לפנות החוצה

סיגל יושבת בכורסה העמוקה בקליניקה ומדברת על אריק. "אני לא יודעת מה לעשות איתו. הוא מראה לי אהבה, אבל גם כל הזמן שומר על מרחק. הוא זקוק למרחב שלו, לספורט שלו, לחברים שלו, והוא פשוט לוקח את זה, ואני צריכה להשתלב בלוח הזמנים שלו. איך אפשר לנהל ככה מערכת יחסים? איך אפשר להתקדם לאנשהו?"

רעות מתמודדת עם קושי התנהגותי של בתה בת החמש. "אין לה סבלנות, היא לא מסוגלת לדחות סיפוקים. רוצה הכל כאן ועכשיו וכשהיא לא מקבלת – צרחות, בעיטות, משתטחת באמצע  הרחוב". רעות מאמינה בכוחה של תקשורת מקרבת, היא מנסה לשקף לילדה את רגשותיה ולהכיל אותם, אבל זה לא עוזר.

איתן הוא מטפל ברפואה סינית. הוא מביא למפגש בינינו את רועי, מטופל מתעתע. רועי מאחר, מבטל בלי לתת התראה מספקת מראש, ואחרי הפעם האחרונה שביטל – נעלם. לא התקשר לקבוע מפגש חלופי. "אני לא יודע מה קרה", איתן מודאג. "הוא לא מרוצה מהטיפול? אולי הוא פשוט לא מחוייב? אני גם מתלבט: להתקשר אליו? לשלוח לו הודעה? להשאיר את הכדור במגרש שלו?"

כמעט באוטומט אנחנו מדברים על האחר – על בן הזוג, על הילדה, על המטופל. בינינו? הרבה יותר קל לדבר על האחר… הפניית המבט פנימה, לא רק שאינה מקובלת ("את חושבת רק על עצמך!" "אתה אגואיסט! "מה עם קצת התחשבות?"), היא גם לא פשוטה. אנחנו לא מיומנים במלאכה העדינה של הסתכלות פנימה בתוך האינטראקציה עם האחר. 
אז אנחנו ממהרים לפנות החוצה. 
ואז אנחנו ממהרים שוב, ושוב החוצה – לעשות. ואין לנו מושג מה לעשות, כי אין לנו מושג מה קורה אצל האחר, שעליו המעשה רוצה להסתמך, שמפניו הוא רוצה להתגונן או לצורך שלו הוא רוצה להיענות. אנחנו כמו אדם המגשש דרכו בערפל: גם הדרך, וגם היעד שבסופה, אינם נראים.

כמעט באוטומט אנחנו מדברים על האחר. בינינו? הרבה יותר קל לדבר על האחר… הפניית המבט פנימה, לא רק שאינה מקובלת, היא גם לא פשוטה. אנחנו לא מיומנים במלאכה העדינה של הסתכלות פנימה בתוך האינטראקציה עם האחר

דיבור שמקים חומות

גם באינטראקציה עצמה, עם אותו אחר, אנחנו פונים החוצה במקום פנימה. גם הדיבור בגוף שני, כמו הדיבור בגוף שלישי, מקדים פעמים רבות את הדיבור בגוף ראשון, במיוחד ביחסים קרובים. את הפניה אל האחר אפשר לחלק לשני סוגים עיקריים: פניה אל מי שאיתו אנחנו בעימות (למשל – בן או בת הזוג שלנו) ופניה אל מי שאנחנו רוצים לעזור לו, למשל: הילדים שלנו. לפעמים השניים מתערבבים או מתחלפים, כמובן.
"אתה נסגר", "את מתעצבנת ושוברת את הכלים", "אתה מעדיף את העבודה שלך על פנינו", "את רוצה לנהל את הכל בדרכך". לכאורה, הדיבור בגוף שני אל מי שעומד מולנו הוא מקובל, נהוג וטבעי. אבל אם נעצור רגע, נגלה שבמקום שבו אמורה להיות תקשורת, יש קורנס גדול שזורע הרס במשפטים קצרים.
כי בצד השני, אצל האדם הזה – שמצד אחד קרוב אלינו, חייו כרוכים בשלנו, ומצד שני נושא מטענים שמקורם במערכת היחסים שלנו ובמערכות יחסים קודמות – למילים הללו יש משמעות פשוטה וישירה: ביקורת. דרישה. תביעה. תלונה. עצם הדיבור בגוף שני נחווה כמתקפה.
וכשמתקיפים אותנו – אנחנו מתגוננים. חומה גבוהה מוקמת בתוך שבריר שניה, ארטילריה מופעלת, בום, אנחנו יורים. המלחמה כבר כאן, כדי להישאר.
אחת ההנחיות המרכזיות בתהליכים הזוגיים בגישת התמקדות בבית, שמלמדים זוגות לדבר ולהקשיב, היא לדבר בלשון "אני", וקשה לתאר עד כמה זה לא פשוט. ההזמנה לדבר על עצמי, להגיד מה אני מרגיש, למה אני זקוקה, קשה מאוד ליישום ודורשת תרגול רב והחזקה איתנה של התהליך על ידי צד שלישי, ניטראלי.
כי שוב – קל יותר לפנות החוצה, לחפש שם את המקור, לראות את האחר ולדבר עליו (למרות שאין לנו באמת מושג מה קורה שם, במיוחד כשהחומה הזו בינינו), מאשר לעצור רגע, לפנות פנימה ולהגיד: כואב לי. אני מרגישה בודדה, אני מרגיש שקוף, מיותר. 
אבל רק כך, רק כשאני מניחה את הנשק בצד ומדברת על עצמי, הצד השני יכול להרפות את הדריכות, לפתוח צוהר בחומה, ולהקשיב.

בצד השני, אצל האדם הזה – שמצד אחד קרוב אלינו, חייו כרוכים בשלנו, ומצד שני נושא מטענים שמקורם במערכת היחסים שלנו ובמערכות יחסים קודמות – למילים הללו יש משמעות פשוטה וישירה: ביקורת

איך לדבר עם הילדים? 

אולי תרצו לעצור ולשאול: בזוגיות מעורערת כל מילה נושאת עמה חוויה קשה (זה די נכון, אגב). אבל מה אמרת שם על הורים וילדים? 
אז עם הילדים שלנו אנחנו לא בסכסוך (לפחות לא מלכתחילה), וחשוב לנו מאוד לשים לב אליהם. אחרי דורות שבהם הילד נחשב רכוש של הוריו וזכה להתעלמות גורפת כאדם, בשנים האחרונות עשתה ההורות דרך נפלאה ומעניינת. הורים רבים כיום מתחברים לגישות ששמות את הילד במרכז, ושמזמינות אותנו כהורים לשים לב לצרכיו ורגשותיו של הילד, להיות איתו שם במקום להסיח את דעתו או לבטל את כאבו, להקשיב ולדבר אליו אחרת, לתת לו אמפתיה. 

הורים מודעים רבים ממהרים ליישם את הגישה, וכך גם רעות, עליה סיפרתי למעלה: "את מאוד כועסת" היא אומרת לביתה, "רצית את הצעצוע ולא קיבלת, זה מאוד מכעיס". אלא שכמו שקורה לה לעתים קרובות, משהו שם לא עובד, הילדה לא נרגעת. יותר מזה: בסופו של דבר, בחום הלוהט של אוגוסט, כשעל זרועותיה תינוק צווח ומסביב עוברים ושבים מסתכלים על הסצינה במבט מלוכסן, גם רעות מאבדת את זה. לבסוף היא גוררת משם את בתה, כבדה מתחושת כשלון ואשמה.
כי בזמן שרעות מנסה לפנות לביתה ולהקשיב לרגשותיה וצרכיה, רגשותיה וצרכיה של רעות עצמה נותרים בודדים. אין מי שיגיד לרעות: "חם לך, וכבד לך, ואת נבוכה מהמבטים, ואת כבר מיואשת מהטנטרומים הבלתי פוסקים הללו, ואת לא יודעת מה לעשות, כזה חוסר אונים, והיית רוצה שזה פשוט ייפסק". וכיון שאיש לא מקשיב לו, החלק שהיה רוצה שזה פשוט ייפסק לוקח לבסוף בכוח את העניינים לידיים, וגורם לזה פשוט להפסק.
כי גם בהורות, אני רוצה לעצור שם, לשבריר שניה, ולתת את האמפתיה לעצמי, לפני שאני פונה אל הילד שלי כדי להציל אותו או להלחם בו. המהלך הזה הוא לא מותרות, הוא חיוני כדי לתת אמפתיה לילד, כדי באמת להיות איתו שם. כי אמפתיה תלויה בנותן האמפתיה, בנוכחות רחבה ויציבה, שהילד יכול לחוש אותה כעוגן, נוכחות שמסוגלת להיות עם כל החלקים הסוערים, הכואבים והמיואשים שבתוכה, ושבאחר. רק כך אני יכולה לראות מה באמת קורה אצל הילד שלי. מה שלי, ומה שלו.

אמפתיה תלויה בנותן האמפתיה, בנוכחות רחבה ויציבה, שהילד יכול לחוש אותה כעוגן, נוכחות שמסוגלת להיות עם כל החלקים הסוערים, הכואבים והמיואשים שבתוכה, ושבאחר. רק כך אני יכולה לראות מה באמת קורה אצל הילד שלי. מה שלי, ומה שלו.

לבדוק – מה שלומי?

פשוט ליישום? לא. באמת שהרבה יותר קל ומהיר לפנות החוצה. החוצה אל האחר, החוצה אל "לעשות".
אבל אם במקום למהר, נעצור רגע, נסתובב ונפנה פנימה.
נבדוק, בסקרנות – מה שלומי? איך אני מרגישה. מה הדבר הזה שקרה שם, במרחב המשותף בינינו, עורר אצלי. תחושה קשה? בהלה? זכרון? הדהוד ממערכות יחסים אחרות או קודמות?

ורק נהיה, לא נעשה, למשך העצירה הזו. ניתן למה שמצאנו שם להתבהר, אולי להעמיק. ניתן לו להרגיש שאנחנו איתו. שאנחנו רואים אותו.

כשסיגל בודקת מה שלומה, היא מגלה שהיא מרגישה בלתי נראית, שקופה. היא מגלה גם שזה לא רק עם אריק, היא מזהה אותו במערכות יחסים נוספות, את המקום הזה שמרגיש שקוף ולא נשמע. היא יכולה להתבונן בו, עכשיו היא שומעת את החלק הזה בה, והוא מגלה לה למה היא זקוקה, והיא יודעת מה היא רוצה להגיד לאריק.

איתן פוגש בתוכו חלק שמרגיש קטן כל כך ומעורער כל כך מול המטופל המשתמט, חלק שמבקר אותו פנימה:  אני לא מספיק טוב, אני מאכזב, אומר החלק הזה. איתן מקשיב לו, הוא מגלה מה החשש שמסתתר מאחוריו, ומקשיב גם לו. למחרת פגישתנו, הוא מסמס לעדכן שהמטופל התקשר לקבוע תור חדש (כן, לפעמים זה עובד ככה).

אז בפעם הבאה שאתם תופסים את עצמכם מדברים על מישהו אחר – עצרו רגע, ובדקו, אולי אפשר להניח את האחר בצד, לרגע, ולהתבונן פנימה. במקום להגיד "זה הוא" או "זה שלו", אפשר לשים לב שזו אני, שזה כן שלי, וזה גם שלו – זה בינינו. זה הכאב שלי, ורק אחרי שאפגוש אותו אוכל באמת להביט החוצה, ולפגוש את האחר בכאבו.

* המקרים פורסמו באישור בעליהם; פרטים מזהים שונו