נמאס לי מהמילה "גבולות".
"ילד צריך גבולות".
"אני חייבת להציב גבולות לאמא שלי, לבוס שלי, לחמותי".
"ברור – אין לו גבולות"!
"יש לי רק מילה אחת בשבילך – גבולות"!
יש משהו קר ומנוכר, ובעיקר צר, מוגבל, במילה הזו – גבולות.
גבולות אף פעם לא עומדים בפני עצמם. הם תמיד נמצאים בין משהו לבין משהו.
הם הקו שמפריד ומחבר כאחד בין שני עולמות שמתממשקים. והם גם לא בהכרח קו.
כשאנחנו מדברים על יחסים אנחנו מדברים פעמים רבות על הגבול הפנימי שלנו, שלפעמים אנחנו שוכחים להציב, או לא נעים לנו להציב (מה, אני אגיד לילד ללכת לישון רק כי אני רוצה קצת זמן לעצמי?), או שאנחנו מרגישים נוקשים מדי כשמציבים. אבל הגוף שלנו יודע את הגבול הזה, זקוק לו, ומרגיש היטב כשהוא נחצה, גם אם זה לגמרי באישורנו או על–ידנו. הגבול הזה הוא לא חומה בצורה או קיר אטום, אנחנו מגלים שהוא גמיש וניתן לבדוק בכל רגע את מיקומו.
גבולות, כאמור, הם מה שבין עולמות שמתממשקים. אז אולי, במקום להתבונן במבט צר ומצמצם ברווח הזה, שלעתים הוא חמקמק, נתבונן במרחבים הללו, המרחב שלי ושלך.
גבולות אף פעם לא עומדים בפני עצמם. הם תמיד נמצאים בין משהו לבין משהו.
הם הקו שמפריד ומחבר כאחד בין שני עולמות שמתממשקים. והם גם לא בהכרח קו.
אתה דורך לי על הרגל
ונתחיל בשלי. כן, אני יודעת, זה לא כל כך מנומס להסתכל על עצמי קודם. ככה חינכו אותנו, לא להסתכל פנימה אלא להיות מכוונים החוצה (לדוגמה: מה יגידו…). אבל מי שמכיר אותי יודע שלדידי אין לנו אפשרות להסתכל החוצה, בטח לא על הקרובים אלינו והאהובים עלינו ביותר, לפני שהסתכלנו היטב פנימה.
אז אני מתחילה בשלי. אני משרטטת את העולם שלי, את המרכז, את החלקים הרגישים, את מה שאני זקוקה לו כדי להרגיש בנוח ובטוח במרחב הזה. אני מרשה למרחב שלי להתגבש, ועם זאת, להתגמש. הוא כל הזמן משתנה, המרחב שלי, יש יום שבו אשמח שילדים קופצים עלי בעליצות, יש יום שבו אני טרודה באלף דברים אחרים ולא יכולה להכיל יותר מדי, ויש יום שבו אני זקוקה כל כך לחיבוק.
והוא נלמד מנסיון החיים המצטבר שלי ומתשומת הלב שלי לעצמי. כן, אני יכולה לחוש, יום אחד, בעקבות חוויה של פלישה, שזה לא מתאים לי. שלזה אין לי מקום. שזה כואב מדי.
למה הדבר דומה? למישהו שדורך לי על הרגל. זה יכול מאוד לכאוב או קצת להציק; אני יכולה לצעוק עליו או לבקש בנימוס לזוז ולפעמים לא אעשה כלום, אבל דבר אחד בטוח: זו הרגל שלי. ואתה דורך עליה.
אני משרטטת את העולם שלי, את המרכז, את החלקים הרגישים, את מה שאני זקוקה לו כדי להרגיש בנוח ובטוח במרחב הזה. אני מרשה למרחב שלי להתגבש, ועם זאת, להתגמש
האחר מרגיש נראה וראוי
וברגע שאני משרטטת את המרחב שלי, ברגע שאני מתבוננת בו ונותנת לו הכרה ולגיטמיציה, קל בהרבה לראות את האחר. כי הנה, כאן אני מסתיימת והוא מתחיל, וכאן השטחים הנוגעים, וכאן החלקים החופפים.
ואז אני יכולה להישיר מבט אל האחר ולראות אותו, עכשיו כבר יותר ברור מה שלו ומה שלי, איפה הוא ואיפה אני. ועכשיו אפשר לבדוק: איך הוא מרגיש? למה הוא זקוק?
בפועל, הפניה פנימה מפנה אותי להקשיב החוצה. למשל, אחרי שנתתי מקום למצוקה שלי בזמן שהילד שלי קפץ עלי, או נדבק אלי. אחרי שיכולתי לשים לב למקום בי שאומר חם לי, ומזיע, ואני חייבת רגע לעצמי. ואחרי שלקחתי רגע לעצמי, כי זה מה שהמרחב הפנימי שלי ביקש, וכי מגיע לו. אחרי זה אני יכולה לפנות אל הילד ולהגיד לו – שלום; ולשאול – מה שלומך? ולהגיד – נורא רצית ממני משהו קודם, ולהסכים להיות שם כשהוא מגלה ומשתף.
כי כשהמרחב הפנימי שלי שקט, אני יכולה להיות עם האחר, והאחר מרגיש פתאום נוכח. נראה. ראוי.
הנה, הוא אומר לעצמו, היא רואה אותי כמו שאני. והנה, אני רואה היכן אני מסתיים והיא מתחילה, ורגע, אני יכול לשים לב כמה מרחב יש לי בתוכי, מרחב לגיטימי ובטוח, ואולי אני יכול להפסיק קצת לחקור אותו ולנסות להגדיר אותו ולהרחיב אותו, כי פתאום גם אני יכול לראות אותו, וכמה הוא גדול.
מרחב משותף חי ומשתנה
ואז גם נוצר דיאלוג. ואז גם לא צריך לדרוך על הרגל כדי שנשים לב, אז גם אפשר לומר: אני זקוק כרגע לעוד קצת, ליותר קרבה, לחיבוק.
כי גבולות, למעשה, הם חלק מהגדרת המרחב המשותף. מרחבים משותפים נמצאים בכל מערכת יחסים: בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין כלות וחמותן, בין מטפל למטופל, בין מעביד לעובד. וכן, הם תוצר, בהגדרה, של שני מרחבים אישיים, ואלה זקוקים לשרטוט והכרה. והמרחב המשותף הזה חי ונושם ומשתנה, והוא מושפע משנינו. והוא עובד הכי טוב כשלפחות אחד מאיתנו קשוב לעצמו ולאחר, והכי הכי טוב – כששנינו קשובים לעצמנו, ואז אפשר להקשיב באמת זה לזה.
ואז גם נוצר דיאלוג. ואז גם לא צריך לדרוך על הרגל כדי שנשים לב, אז גם אפשר לומר: אני זקוק כרגע לעוד קצת, ליותר קרבה, לחיבוק
