אני לא נוהגת לצאת בהצהרות, אבל הנה אחת: התחושה הכי קשה היא הבדידות. 
תגידו: מה לגבי פחד? עצב? זעם? קנאה?
אתן לכם דרך לבדוק אם אני צודקת; נסו לשים לב מה יותר קשה עבורכם: כשהילד שלכם מפחד ממפלצת שמתחבאת מתחת למיטה? כשהוא בהתקפת זעם? כשהוא אומר שזה לא הוגן שהיא כן ואני לא? או כשהוא בא הביתה ואומר ש(שוב) אף אחד לא רצה לשחק איתו.

אנחנו זקוקים לאינטראקציה

בדידות היא התחושה הכי קשה כי אינטראקציה, יחסים, הם מכוננים בחיינו. אנחנו תמיד חלק מאינטראקציה גם כשאנחנו לבד. תמיד יש שם עוד מישהו, מישהו משמעותי לחיינו, גם אם הוא לא כאן, גם אם היחסים שלנו איתו איומים, גם אם במקומו יש בור. אנחנו תמיד ילדים של מישהו, ובמקור, אנחנו כולנו תוצר של אינטראקציה, ואנחנו זקוקים לאינטראקציה, זקוקים למישהו שיהיה איתנו.

הבדידות כל כך קשה, שרובנו לא באמת נותנים לעצמנו לחוות אותה. התמכרויות שונות – לאוכל, לסמים, למערכות יחסים גרועות – הן נסיון למצוא מפלט מפני הבדידות. אוטוסטרדת המידע והתקשורת הבינאישית של זמננו – פייסבוק-טוויטר-ווטצאפ – מאפשרת לנו לא להיות לבד לרגע. אך האם כל זה באמת מאיין את הבדידות? מסלק אותה? לא ממש. זה מאלחש, מרחיק לרגע, עושה שם רעש לבן ומיסוך כדי שלא נראה את התהום. כדי שלא נשמע את הדממה. ואז היא מבצבצת וצריך למהר ולקחת עוד מנה של מה-שזה-לא-יהיה כדי לא להרגיש.
המעטים שמרגישים את הבדידות מתארים אותה כמדבר, כבור עמוק, ריק. כלום לא מהדהד בחדרים הריקים של ליבנו. בדידות היא כנראה התחושה הכי דומה למוות. 

הבדידות כל כך קשה, שרובנו לא באמת נותנים לעצמנו לחוות אותה. התמכרויות שונות – לאוכל, לסמים, למערכות יחסים גרועות – הן נסיון למצוא מפלט מפני הבדידות

חיה קטנה שנצמדת


אבל המעניין בבדידות היא שהיא בדרך כלל לא עומדת בפני עצמה. תחושות קשות אחרות – פחד, עצב, זעם, קנאה – כואבות. אבל הן כואבות במיוחד כי לצידן, דבוקה אליהן מבלי יכולת הפרד, כבר הרבה שנים ובכל רגע – תחושת הבדידות.

כי בגיל 8 חודשים, כשפרצנו בבכי למראה מישהו שעורר בנו משהו (הכל היה אז לא ברור) חייכו במבוכה ואמרו לנו: אל תבכי, מה קרה, זה רק דוד שמעון נכנס.
כי בגיל חמש כשרצנו רצנו ונפלנו, אמרו לנו: 'אמרתי לך לא לרוץ!' או 'נו, זה תכף יעבור!'
כי בגיל עשר כשבאנו הביתה וסיפרנו שקראו לנו שמנה, אמרו לנו: 'אל תשימי לב אליהן, הן טפשות', או 'אולי באמת הגיע הזמן לעשות קצת דיאטה, מה את אומרת?'
כי בגיל 16 כשנשבר לנו הלב כבר לא סיפרנו לאף אחד, כי ידענו שאין מי שמקשיב, שאין מי שיכול להכיל את הכאב.
כי הבדידות כבר היתה שם, כמו טפט על קיר, כמו מסך שקוף.

הבדידות היא כמו חיה קטנה שנצמדת. הכאב שנחווה כשהיינו ילדים, התנועה שנעצרה, הותירו צלקת. רוב הסיכויים שהדבר הזה עוד שם, בתוכנו, ספון מאחורי חומות של הגנה שרק בזהירות ובעדינות אפשר להתחיל לגשת אליהן. 
אבל ממש צמוד אל הכאב העמוק והישן הזה, אם נסתכל מקרוב, נוכל למצוא אותה, את הבדידות. מרחוק הם נראים כמו אחד, אבל בפועל הם שניים, ושניהם עתיקים ועצובים מאוד.
הבדידות מכך שאיש לא שמע, איש לא ראה, איש לא היה שם כדי להגיד: כן, זה כואב. זה עצוב. אני איתך.
אין מה לחפש אשמים. ההורים שלנו, אם בכלל היו שם בסביבה, רק רצו שלא יכאב. "לא קרה כלום" היה מטבע לשון שגור, והם באמת רצו להאמין שלא קרה כלום, שתכף יעבור.
אבל כן קרה כלום, וגם אם זה עבר, הכאב, גם אם הוא קהה או דהה או התערבב בדברים אחרים, משהו שם נשאר, ואיתו הבדידות.

ממש צמוד אל הכאב העמוק והישן הזה, אם נסתכל מקרוב, נוכל למצוא אותה, את הבדידות. מרחוק הם נראים כמו אחד, אבל בפועל הם שניים, ושניהם עתיקים ועצובים מאוד

על הבדידות
צילום: ענת גל און

לרפא את הבדידות ביחד

 
אז כיום, כשאנחנו כבר גדולים, וחווים קושי בזוגיות, או תקיעות בקריירה, או משברים בהורות, או מיגרנות חוזרות, או סתם מין כובד כזה בבטן וגוש בגרון ודמעות שמגיעות בלי סיבה בכל הזדמנות, אפשר להתחיל להתקרב.
אפשר להתחיל להתיידד. קודם כל עם חומות ההגנה. עם הביקורת הפנימית (מה יש לי שאני לא מצליחה להחזיק מעמד בזוגיות? שוב נכשלתי בדיאטה…), עם ההרגלים וההתמכרויות (אז אני אקח סיגריה, או שוקולד, ולפחות כרגע אני ארגיש טוב יותר). אחר כך, לאט ובעדינות, נוכל להתקרב לכאב ההוא, שכבר שנים – ואולי מעולם – לא התקרב אליו מישהו, לא רצה לשמוע מה שלומו בלי לנסות לסלק אותו. ותוך כדי תנועה, נתחיל לפוגג את הבדידות שלצידו.
ככה עובדת ההתמקדות. ההתמקדות מאפשרת אינטראקציה שונה, מרפאת. נכון, אפשר להתמקד לבד, אבל הדרך הטובה ביותר לרפא את הכאב והבדידות היא ביחד. כי כשם שמה שתקע אותם שם יחד היתה אינטראקציה (שכשלה), כך גם מה שיכול להביא להם הקלה ומרפא, מה שיכול לאפשר התחלה של פרימה עדינה, המשך בהעמקה פנימה ותהליך של ריפוי, הוא אינטראקציה.


אפילו יותר מאשר אני מאמינה בהתמקדות אני מאמינה באינטראקציה. כי המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לעצמו הוא אינטראקציה מרפאת עם אדם קרוב. מישהו לרוץ איתו, וגם לנוח איתו. מישהו לתת בו אמון. מישהו שיקשיב. מישהו שיסכים להיות גם כשכואב: שלא יברח, שלא ינסה להבריח את הכאב. מישהו שיסכים להיות איתנו.

לאט ובעדינות, נוכל להתקרב לכאב ההוא, שכבר שנים – ואולי מעולם – לא התקרב אליו מישהו, לא רצה לשמוע מה שלומו בלי לנסות לסלק אותו. ותוך כדי תנועה, נתחיל לפוגג את הבדידות שלצידו

דילוג לתוכן