הצריך הזה

"צריך לקום מהמיטה,
צריך לגמור את החביתה.
צריך לצחצח שיניים.
צריך להסתפר,
צריך להיזהר,
צריך לנוח בצהריים.
צריך לסדר את החדר,
צריך לעטוף את הספר,
צריך לשמוע בקול ההורים.
צריך להתרחץ,
צריך להתאמץ,
צריך להכין שיעורים.
צריך ללעוס לאט לאט,
צריך להיות נחמד,
ולהגיד לאן אתה יוצא.
צריך וצריך,
ומרוב שהצטרכתי –
כבר שכחתי מה אני רוצה”

מכירים את השיר הנפלא הזה של יונתן גפן? גם אם לא, את ה"צריך" הזה אתם בוודאי מכירים.
זהו שיר ילדים, ואכן, עולמם של ילדים מלא וגדוש בצריך, ואנחנו, ההורים, אנחנו המקור לכל הצריך הזה (או לרובו). ונכון שאנחנו רוצים את טובתו של הילד: שיזהר, שינוח, שיצחצח שיניים, ובכל זאת, כשמסתכלים על זה מנקודת מבטו, זה מרגיש עמוס, נשלט מבחוץ, מנותק מבפנים.

אני לא כמו שצריך

אבל לא על הצריך הזה רציתי לדבר, אלא על הצריך האחר. הצריך שלנו, המבוגרים.

הילדים שלי לפעמים אומרים לי, אני כבר רוצה להיות גדול/ה, כי הגדולים מחליטים על עצמם ועושים מה שהם רוצים.

האמנם?

גם אנחנו מוקפים בדורשי שלומנו וטובתנו. חברים, חברות, הורים, בני זוג, יועצים ומטפלים. והם מייעצים לנו, חולקים מנסיונם, מחוכמתם, מכוונותיהם הטובות. לעתים קרובות אנחנו מבקשים את עצתם, והם נענים בשמחה.

ואז, כשאנחנו מספרים על קושי, הם אומרים: צריך להיות חזקים. צריך לראות את חצי הכוס המלאה. צריך לעשות משהו. צריך פשוט להגיד לא!

וכשאנחנו מספרים על קושי של הילד שלנו, או על קושי שלנו מולו, הם אומרים: צריך לאהוב את הילדים כמו שהם. צריך לקבל אותם. צריך להציב גבולות ברורים. צריך לדובב אותם. צריך לתת להם הרגשה שהם רצויים. צריך לא לתייג אותם. צריך לדבר עם הגננת. צריך להרגיש טוב עם עצמך כאמא, כאבא, להיות שלם עם הבחירות שלך. צריך לסלוח לעצמך. צריך להתעלם ממה שאומרים אחרים: ההורים שלך, חמותך, האמהות בגן, האשה שעברה ברחוב, או בפייסבוק. צריך להפריד בינינו לבין הילדים. צריך להתגבר על רגשות האשם. צריך לתווך בין אחים. צריך להניח להם לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. צריך לשחרר (!). צריך לעודד את הילדים. צריך לדעת מה נכון לך ומה טוב בשביל הילד שלך. צריך לאהוב אותם, בדיוק כמו שהם.

ומה אם ביום שלישי לא בא לי? ומה אם קשה לי כל כך לשאת את ההתנהגות הזו של הילד שלי? ומה אם אני לא יכולה לסבול את עצמי כשאני מתפרצת בצורה כזו? ומה אם מה שזרקה לי האמא ההיא מהגן מהדהד אצלי בפנים ולא נותן לי מנוח? ומה אם אני לא מצליחה לעשות את מה שצריך, או להרגיש כל הזמן את האהבה אליהם, או לעצמי?

ה"צריך" הוא ביקורת. הוא אומר לנו, או לחלק בנו, שהוא צריך להשתנות, אפילו להסתלק. שהוא צריך להיות אחרת, מוכרח להיות אחרת, כי הוא בעייתי או מיותר או מסוכן כל זמן שהוא פה.

כשמשהו בתוכנו מרגיש לא טוב, כשתחושה קשה מנסה להשתלט עלינו, כשקול ביקורתי פנימי נוזף בנו שוב ושוב שאנחנו לא בסדר – להגיד לנו “צריך” לא יעזור. להפך, אותו קול פנימי, כשאומרים לו שהוא “צריך” להשתנות או להעלם, רק יתקומם עוד יותר, יתגבר בפנים, ואולי יביא חברים: אם אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול את הילד שלי במצב הזה (וכן, זה קורה. כמעט לכולנו), ומסביבי, או בתוכי, נשמע קול שאומר שאני צריכה לאהוב אותו בכל מצב, אזי לתחושה הקשה שבי מתווספת גם תחושת אשמה נוספת, ביקורת עצמית נוספת: אני כל כך לא בסדר, אני לא כמו שצריך.

ה"צריך" הוא ביקורת. הוא אומר לנו, או לחלק בנו, שהוא צריך להשתנות, אפילו להסתלק. שהוא צריך להיות אחרת, מוכרח להיות אחרת, כי הוא בעייתי או מיותר או מסוכן כל זמן שהוא פה.

צריך, צורך, אמפתיה

אני רוצה להציע משהו אחר. מילה שונה, לכאורה ממש במקצת: צורך.

אני רוצה להציע שבמקום לשמוע ולחשוב ולהגיד מה אני צריכה לעשות, אנסה לשמוע ולחשוב ולהרגיש מה הצורך שלי. למה אני זקוקה.

החלק שבי שמתפוצץ מההתנהגות של הילדה המתבגרת שלי, מה הצורך שלו? אולי הוא היה רוצה שמישהו יפסיק את זה. אולי הוא זקוק למישהו שיאמר לו – זה בטח לא פשוט לעמוד במתקפה הזו עכשיו, עם כל העומס שיש עליך ממקורות אחרים. אולי הוא זקוק לחיבוק, או לכתף לבכות עליה, או קצת להישען.

החלק שבי שרוצה לברוח מהילד שלי שנצמד אלי כל הזמן ולא נותן לי מנוח, למה הוא זקוק? אולי הוא זקוק להפסקה, קצת חופש, אוויר לנשימה. אולי הוא רוצה לדעת שזה עובר, או שזה לא אשמתי. בטח גם הוא זקוק לחיבוק, או לכתף לבכות עליה, או קצת להישען.

למהלך הזה, של החלפת ה"צריך" בצורך, של זיהוי מה שאנו זקוקים לו, קוראים אמפתיה. זהו סוג של תקשורת, הפוכה מביקורת, דרך אחרת להיות עם אחרים, ועם עצמי. קודם כל עם עצמי.

וזה לא פשוט להיות באמפתיה, במיוחד לא פנימה; לא ככה חינכו אותנו, לא ככה גידלו אותנו. גידלו אותנו על הצריך הזה. זה לא פשוט אבל זה אפשרי, אפשר ללמוד את זה, לתרגל, להקשיב.

אז בפעם הבאה שאת בקושי, לפני שאת מתחילה לגלגל בראש את כל מה שאת צריכה לעשות או לחשוב או לרצות, ואת כל המקומות בהם את נכשלת שם, האם תוכלי לנסות משהו אחר? האם תוכלי, במקום לשאול – מה אני צריכה לעשות? מה אני צריכה לשנות? לבדוק: מה אני צריכה? למה אני זקוקה?

למהלך הזה, של החלפת ה"צריך" בצורך, של זיהוי מה שאנו זקוקים לו, קוראים אמפתיה. זהו סוג של תקשורת, הפוכה מביקורת, דרך אחרת להיות עם אחרים, ועם עצמי. קודם כל עם עצמי

מוזמנים לשיר: הצריך הזה | יהונתן גפן ואריק אינשטיין