בכי מר בקע מחדר הילדים, בכי קורע לב. מיהרתי לשם ומצאתי את בתי בת החמש וחצי ממררת בבכי. כשנכנסתי התגבר הבכי, ונוספה לו זעקה: "אני לא רוצה להיות בת 18…!"
מבט חטוף הספיק לי כדי להבין את הסיטואציה: אחיה בן העשר סיפר לה על הצבא.
דבר מפחיד, צבא. בואו נגיד את זה ככה, ישר לפנים, ונשים לב לכיווץ בבטן ולגוש בגרון שלנו. הדבר הכי מפחיד בעולם זה לאבד את הילד שלי.
ואכן, התשובה שאנחנו נוהגים לתת להם (לפעמים עוד לפני שנשאלה השאלה) – "עד שתהיה בן 18 כבר לא יהיה צבא", היא למעשה מה שאנחנו מאוד רוצים להאמין בו בעצמנו כשאנחנו הופכים הורים.
וזה מה שאנחנו עושים. מרחיקים את הפחד. מבטלים אותו. גם אם נדמה לנו שאנחנו מרגיעים, מעודדים, מצביעים על הסיכוי הנמוך מאוד שהדבר המפחיד יקרה, או על חצי הכוס המלאה, או סתם מנסים להסיח את הדעת – כל זה משתיק את הפחד.
אבל רק לרגע. פחד שמשתיקים אותו, כמו כל כאב ומצוקה, רק גדל. לפעמים בסתר, במחשכים, אבל מתישהו הוא ייצא משם ויהיה מפלצתי עוד יותר.
אנחנו מרחיקים את הפחד. מבטלים אותו. גם אם נדמה לנו שאנחנו מרגיעים, מעודדים, מצביעים על הסיכוי הנמוך מאוד שהדבר המפחיד יקרה, או על חצי הכוס המלאה, או סתם מנסים להסיח את הדעת – כל זה משתיק את הפחד.
אבל רק לרגע. פחד שמשתיקים אותו, כמו כל כאב ומצוקה, רק גדל
"הפחד הורג"
ויותר מזה – כשהילד שלנו פוחד, ואנחנו כהוריו מנסים את כל הטריקים כדי שלא יפחד, המסר המרכזי שעובר אליו, חד וברור (גם אם אינו מגיע לסף התודעה) הוא – ב-א-מ-ת יש ממה לפחד! אפילו אמא ואבא לא מוכנים להיות עם זה, הנה, הם מייד מנסים להעלים את זה. הילדים שלנו קולטים אותנו, את הנימים העדינים הללו שאינם מדוברים. הם קולטים שאנחנו פוחדים מהפחד.
לא תמיד: לפעמים אנחנו מבטלים את הפחד כי הוא באמת נראה לנו שטותי, כי אין לנו סבלנות או כי אנחנו רוצים להתקדם: אין שום מפלצת מתחת למיטה, הנה, תראה, ועכשיו לילה טוב.
לפעמים אנחנו מבטלים את הפחד כי אנחנו חסרי אונים ולא באמת יודעים מה לעשות: "למה את בוכה? זה רק דוד אריה! אין מה לפחד ממנו!" (ומתנצלים במבוכה בפני הדוד: לא יודעת מה יש לה…).
ופעמים רבות, אם נשים לב היטב פנימה, אנחנו מבטלים את הפחד כי אנחנו מפחדים בעצמנו. כן, גם אנחנו מפחדים למות, לסבול ממחלה קשה, לאבד את היקרים לנו.
אבל העיקר – אנחנו מבטלים את הפחד כי לימדו אותנו שלפחד זה גרוע, זה חלש, זה מעכב, לימדו אותנו שהפחד הורג. כתבתי על כך בהקשר של האופן שבו מלמדים ילדים על השואה ,ועל התרבות שלנו שבה מי שפוחד הוא "פחדן", ובוא נראה אותך גבר. וכן, גם מי שלימד אותנו את זה למעשה פחד מהפחד…
אז כשהילדה שלי פוחדת, זו הזמנה עבורי לעצור ולבדוק: איך אני מרגישה מול הפחד שלה? חסרת סבלנות ורוצה לעוף משם? חסרת אונים ורוצה לעוף משם? פוחדת – ורוצה לעוף משם?
ורק כשאצליח לשים לב לחלק בי שרוצה לעוף משם, שרוצה שהילדים שלי יחוו "ילדות" עליזה ומאושרת וחסרת דאגות, רק אז אוכל לתת מקום לפחד שלהם. להכיר בו, להסכים להיות איתו, לתת להם את התחושה שהם לא לבד.
כשהילדה שלי פוחדת, זו הזמנה עבורי לעצור ולבדוק: איך אני מרגישה מול הפחד שלה? חסרת סבלנות ורוצה לעוף משם? חסרת אונים ורוצה לעוף משם? פוחדת – ורוצה לעוף משם?
אז מה אומרים לילדה שפוחדת?
הורים רבים מבקשים הנחיה, שואלים – ואז? מה אני אומרת לה?
שאלה טובה, שאפשר למצוא לה תשובות רבות בחוץ – בספרים, במאמרים, אצל מדריכות הורים או יועצים לגיל הרך.
לי, מכל מקום, אין תשובה, לפחות לא תשובה אחת, שנכונה לכולם. כי אני מאמינה שמה שחשוב יותר מכל תשובה או אמירה, זה להקשיב. כי אני מלמדת אנשים להקשיב לעצמם וליקיריהם, להקשיב כך שהאחר ירגיש ששמעו אותו, באופן שמניע שינוי. זה כרוך בהתכוונות, אפילו במאמץ, זה לא פשוט וזה דורש תרגול, וזה לעתים קרובות קשה במיוחד, כמו למשל במקרה של הפחד, שכל כך קשה לנו להקשיב לו.
אבל שוב ושוב אני נוכחת, מנסיוני ומנסיונם של אחרים, שלפעמים די בהסכמה שלנו כהורים להיות עם הילד המפוחד שלנו, בלי לנסות להדוף או להרגיע או לשנות נושא, כדי שהפחד שלו יירגע, ימצא את מקומו כמנגנון טבעי של השרדות, ויפסיק להציף.
וכאמור, אין תשובה אחת שנכונה לכלל ההורים ולכלל הילדים. יש הורים שחשוב להם להוסיף מילות עידוד. יש הורים שחשוב להם להחדיר בילדים תפיסה (גלגול נשמות) או אמונה (יש גן עדן), או ערכים (טוב למות בעד ארצנו).
איש באמונתו יחיה, רק שישים לב אם התשובה שלו לא מהירה מדי, לא אוטומטית, לא נדחפת החוצה מתוך המקום שמפעיל אותו, שזקוק בעצמו לתשומת ליבו, ובמיוחד מתוך המקום שטופח על ידי החברה שלנו, על ידי דורות של שורדים, שאומר שהפחד מסוכן, ועל כן יש להשמידו.
לפעמים די בהסכמה שלנו כהורים להיות עם הילד המפוחד שלנו, בלי לנסות להדוף או להרגיע או לשנות נושא, כדי שהפחד שלו יירגע, ימצא את מקומו כמנגנון טבעי של השרדות, ויפסיק להציף
