לסמוך

אחד הצרכים המרכזיים והעמוקים שלנו במערכות יחסים הוא לסמוך.

מה זה בדיוק, לסמוך? אין לזה שם עצם, ואם ננסה לתרגם אותה נגלה מילה רבת משמעות, רחבה ועמוקה יותר משלל פירושיה.
לפעמים, כשקשה לי להסביר מילה, אני פונה לגוף. אז איך מרגיש בגוף "לסמוך"? נדמה לי שלסמוך מורגש כסוג של הרפיה, כשהגוף מרגיש שיש לו על מה להשען. מקום שבו הדריכות יכולה לפנות מקום לנשימה.
מה שבוודאי מעניין בנוגע ללסמוך – זה תמיד אודות שניים. ילד זקוק לסמוך על הוריו, בני זוג זקוקים לסמוך זה על זה, הגוף זקוק לסמוך על התמיכה. זה תמיד במערכת יחסים, גם אם זו מערכת היחסים ביני לבין עצמי.

לסמוך זה תמיד אודות שניים. ילד זקוק לסמוך על הוריו, בני זוג זקוקים לסמוך זה על זה, הגוף זקוק לסמוך על התמיכה. זה תמיד במערכת יחסים, גם אם זו מערכת היחסים ביני לבין עצמי

מוכרחים להרפות מדי פעם

אני רוצה לומר: לסמוך זהו צורך, צורך באינטראקציה מיטיבה ובמשענת בטוחה. זהו צורך, כמו הצורך בשינה ובהזנה. כמו הצורך של הגב להתמך בשרירי ליבה איתנים, כמו הצורך של הצוואר להשעין מדי פעם את הראש הכבד. אם נשאר דרוכים כל העת, בלי יכולת להרפות מדי פעם אל תמיכתו של מישהו או משהו – סופנו שנקרוס.

ההרפיה הזו של הלסמוך היא אמיתית: כשאני סומכת אני יכולה להיות אני, אני יכולה להיות חלשה, פגיעה, אני לא צריכה לעמוד על המשמר. אני יכולה להתמסר. בעזרת הלסמוך קל להמחיש את האבסורד שבעצה "שחררי!". די ברור לנו שאי אפשר לצוות עלינו לסמוך; סמכי עלי! יאמר לי מאן דהוא, ואני אדע: לא, תודה, אני נשארת כאן, זהירה, דרוכה, סומכת רק על עצמי (תכף נגיע לזה).

לסמוך זה מסוכן

אולי נתחיל בכמה שקשה לנו לסמוך. ואין פלא – כדי לסמוך על מישהו או על משהו אנחנו זקוקים להרגיש שהוא איתן ובטוח, אבל באמת. שהוא יכול להיות איתנו גם אם אנחנו ממש ממש כבדים, או סוערים, או כואבים. שהוא לא מתמוטט או נעלם כשאנחנו במקום הכי נמוך, לא מסוגלים להחזיק את עצמנו.

כמעט כולנו הגענו משם, הבאנו את זה מהבית. גם ההורים המסורים ביותר חווים קושי של אמת מול צער, כאב או כעס של ילד, ומשתדלים בכל מאודם לסלק אותו כשהוא מגיע. המשמעות של התנועה ההורית הזו מנקודת מבטו של הילד היא שהוא – והכאב שלו – נותרים לבד, ואי אפשר לסמוך על המבוגר שאמור להיות שם. הוא כל כך בהגדרה אמור להיות שם, והעדרו כל כך מערער, שאנחנו מתחילים לפקפק בעצמנו, לא סומכים גם על עצמנו, על הציווי הפנימי שהפנה אותנו לחפש משענת אצל ההורה.

ואז אנחנו גדלים, ועדיין פועם בנו הצורך לסמוך, הוא אפילו גדול ונואש יותר, כי הגוף מורעב ועייף, ומחפש את האחר או האחרת, שיראה אותנו, שיכבד את הקצב והדרך שלנו, שלא יפגע בנו. מישהו להניח עליו את הראש, לסמוך עליו. ובכל פעם שמתברר שלא, זה לא זה, זה רעוע, זה עיוור וחרש, בכל פעם הגוף שלנו נדרך עוד קצת, מתכווץ עוד קצת, ולכל הסיפור הזה מתווספת אשמה וביקורת: איך סמכתי, איך נפלתי. אנחנו לומדים שלסמוך זה לא רק בלתי אפשרי, זה מסוכן.

גם ההורים המסורים ביותר חווים קושי של אמת מול צער, כאב או כעס של ילד, ומשתדלים בכל מאודם לסלק אותו כשהוא מגיע. המשמעות של התנועה ההורית הזו מנקודת מבטו של הילד היא שהוא – והכאב שלו – נותרים לבד, ואי אפשר לסמוך על המבוגר שאמור להיות שם

איך זה מרגיש לסמוך

איך זה מרגיש לסמוך, זה אחד הדברים הנפלאים שמלמדת אותנו ההתמקדות, ולסמוך זה אחד הדברים שמאפשרים אותה (כן, סוג של פרדוקס, או מעגל, אבל ככה זה בהתמקדות).
בהתמקדות אנחנו אומרים, שידיעת הטוב והנכון מצויה בגוף שלנו, גם אם מעולם לא חווינו אותו. שאם נסכים להיות עם הכאב, הוא יוכל לנוע אל המצב שהוא מבקש עבורנו, בעצם קיומו. כך, ההתמקדות מאפשרת לנו גם ללמוד (מחדש) לסמוך.
.
כשאני מלווה אנשים פנימה לתוך הגוף בהתמקדות, אני עושה את זה ארוך. עוד לפני שניגשים פנימה בודקים את הבחוץ. אני מזמינה להתמקם בנוחות מירבית, לסדר את הכריות מתחת לגוף, לחלוץ נעלים, לאוורר בהונות, לפתוח כפתור אם צריך, להשעין את הראש, או אם יותר נוח לשבת זקוף כרגע – גם זה אפשרי, כמובן.

ואז אנחנו לוקחים זמן, בעינים עצומות, לשים לב לנשימה, כמו שהיא כרגע. ולוקחים עוד זמן לשים לב למרחב שבו אנחנו נמצאים. לאופן שבו הגוף חווה אותו. ואז אנחנו לוקחים עוד זמן לחקור את מה שקורה כעת בין הגוף לתמיכה שהוא מקבל, לבדוק, סנטימטר אחר סנטימטר, אילו חלקים נשענים, ואילו חלקים מחזיקים את עצמם, אולי אפילו דרוכים. בלי לשנות שום דבר, בלי לנסות לשחרר או להרפות, רק לשים לב. שינוי – גם אם קטן – בנשימה, האטה או התרחבות או העמקה, מורגש בדרך כלל כבר אחרי ההתבוננות הזו. משהו שם מסכים, בזהירות, להתחיל, אולי, לסמוך.
.
נהוג לומר שבהתמקדות אנחנו לומדים לסמוך על הגוף, וזה נכון, אבל בעיקר – הגוף לומד לסמוך עלינו. לומד להאמין – וזה לוקח זמן, כמו כל שינוי – שאנחנו לא מתעלמים או משתיקים, לא מנסים "לשחרר" או להתקדם, אלא באמת מסכימים להיות איתו, גם אם כואב. המהלך העדין הזה, שבו לא דוחקים בגוף, שבו מאפשרים לו זמן להיות כמו שהוא, לרבות החלקים ששומרים ומסרבים להתמסר ולהשען, הוא השלב הראשון בלסמוך.

נהוג לומר שבהתמקדות אנחנו לומדים לסמוך על הגוף, וזה נכון, אבל בעיקר – הגוף לומד לסמוך עלינו. לומד להאמין – וזה לוקח זמן, כמו כל שינוי – שאנחנו לא מתעלמים או משתיקים, לא מנסים "לשחרר" או להתקדם, אלא באמת מסכימים להיות איתו, גם אם כואב

את יכולה לא לסמוך עלי

השלב הבא הוא ביחסים. אחרי שהגוף שלי לומד לסמוך עלי, שלא אבטל את צרכיו, שלא אאטם לפחדיו והזהרותיו, מצויידת בהקשבה הזו לעצמי אני יכולה לפנות החוצה, בזהירות: עדיין נמצאת שם הילדה שחוששת שמי שאני סומכת עליו יתמוטט, שפוחדת ליפול… על מי אפשר לסמוך שם, בחוץ? התשובה היא פשוטה, ומורכבת: על מי שגם הוא קשוב לעצמו. על מי שפחדיו וכאביו מקבלים בתוכו מקום, ולא צריכים לחטוף אותו ולגרום לו להעלם, או להתעלם, ממני. מישהו שיראה אותי, שיוכל להגיד: את יכולה לא לסמוך עלי, כמה זמן שאת צריכה.
.
כשמביאים את ההתמקדות אל היחסים לומדים להקשיב פנימה, וגם החוצה. לומדים לתת מקום גם לאחר, על כל חלקיו, כי בלעדיהם אין על מי לסמוך. לומדים לבטא מולו את מה שבתוכי, כי בלי זה, אי אפשר לסמוך.

מצויידת בהקשבה הזו לעצמי אני יכולה לפנות החוצה, בזהירות: עדיין נמצאת שם הילדה שחוששת שמי שאני סומכת עליו יתמוטט, שפוחדת ליפול… על מי אפשר לסמוך שם, בחוץ? התשובה היא פשוטה, ומורכבת: על מי שגם הוא קשוב לעצמו

לסמוך זה תהליך

לסמוך, זה תהליך. ככל שאני מאפשרת לגוף שלי לסמוך עלי, אני יכולה לסמוך עליו: שיראה לי את הדרך, שישמור עלי, שיסכים לחוות את ההתמסרות. ככל שאני סומכת על עצמי, אני יכולה להעז לצאת החוצה, לסמוך על האחר, ולאפשר לאחרים – בן זוג, ילדים, מטופלים – לסמוך עלי.
ככל שאני מעמיקה בהתמקדות, מאפשרת גם לכל מה שלא סומך להשאר, ולכל מה שמסכים לסמוך לצמוח, אני נוכחת עד כמה הדיוק הפנימי מביא עימו דיוק מבחוץ, אני מרגישה סמוכה ובטוחה, שאני יכולה לסמוך על התהליך.
.