הוא התחיל לדבר על כלב כשהיה בערך בן שבע. ביקש, התחנן, הסביר, הבטיח, חפר. לנו היה מאוד ברור שאין לנו שום כוונה, רצון או יכולת לטפל בעוד ילד בבית, והתשובה, לפיכך, היתה: כשתוכל אתה לטפל בכלב, ניקח כלב.
"כשתוכל לטפל" כלל הגעה לגיל שבו אפשר לצאת לבד עם הכלב, ובדיקה מדוקדקת של המוטיבציה של הבעלים המיועד. אירחנו כלבה של חברים לשלושה שבועות, במהלכם התנסה הילד (שהיה אז בן עשר) בטיפול בה לרבות שלושה טיולים ביום. שלושה שבועות הם זמן לא קצר, אבל לילד שעורג לכלב הוא חולף ביעף, והנסיון הוכתר בהצלחה. זמן קצר אחר כך הגיעה לילה לחיינו.
הקשר בין הילד לכלבתו אמיץ, ללא ספק. הם ישנים ביחד (לפעמים מחובקים), מתגעגעים זה לזו כשנפרדים לכמה ימים, הוא אוהב אותה, והיא נאמנה לו כמו כלב. היא איתנו כבר כמעט שלוש שנים, והשבועות הראשונים היו ממש כמו ירח דבש.
ואז זה הפך לשגרה. ובשגרה, כמו בשגרה, לא תמיד בא לו. לא תמיד יש לו כוח להוריד אותה לטיול. בבוקר זה אומר לקום מוקדם (גם בשבת), כשהוא חוזר מבית הספר או מחוג הוא עייף, ובערב – לא כיף.
ואז אני מצטרפת למשוואה: "הורדת את לילה?" "אל תשכח להוריד את לילה" "תוריד את לילה!" "כמה פעמים צריך להגיד לך??? נו, תוריד כבר את לילה!" "תעזוב את הטלויזיה ותוריד אותה! עכשיו!" "אני לא מאמינה שלא הורדת את לילה!" ועוד ועוד. והוא? "עוד מעט, אני עייף", "אין לי כוח", "שמישהו יבוא איתי", "די, נו, אמא, בבקשה תורידי אותה את…", "זה לא פייר! בכלל לא אכפת לכם שאני עייף! נמאס לי!!!".
נכון, בסוף הוא עושה את זה, בדרך כלל, אבל הדרך לשם קשה ומלאת חתחתים ומריבות, ואפילו איומים (שברור לי – אבל לא בטוח שלו – שאינני מתכוונת לממש) – שנמסור את הכלבה.
ציפיות OUT, כאב IN
לא רק הגוף משתנה וגדל במעבר ההדרגתי מילדות לבגרות, בגיל ההתבגרות; גם היכולות שלהם גדלות, וגם הציפיות שלנו מהם. ואחת הציפיות המרכזיות הן – שיקחו אחריות. קודם כל על שלהם: שיוריד את הכלבה, שתסדר את החדר שלה, שיקח את עצמו בידיים וילמד למבחן, שלא אצטרך לריב איתה כל בוקר – שתקום לבד!
דבר מעצבן, ציפיות, וגם מועד לאכזבות, כמו כל דבר שמופנה החוצה: אין שום דבר שביכולתי לעשות עם הציפיות האלה, שמוסרות בידי האחר את השליטה בגורלי. חוסר אונים מוחלט.
כשהאכזבה מגיעה וחוסר האונים משתלט, אנחנו מתחילים להגיד לעצמנו (ולפעמים להם) דברים של ביקורת: לא אכפת לו מהכלבה, היא עצלה, הם אגואיסטים, גידלתי אגואיסטים…
ותמיד, מתחת למה שמופנה החוצה (כעס, ביקורת), יש משהו בפנים, בתוכנו, שכואב. ובניגוד לציפיות שלנו מהאחר, עם מה שכואב בתוכנו יש לנו מה לעשות: להקשיב לו.
זה תמיד הצעד הראשון – לעצור רגע ולבדוק פנימה: מה אני מרגישה? למה אני זקוקה?
אז קודם כל, אני זקוקה שלא יפילו עלי עוד תיק. הרי מלכתחילה אמרתי שאני לא מטפלת בכלבה, וידעתי מה אני אומרת – יש מספיק דברים בטיפולי הבלעדי. זו אחריותו! הוא הבטיח! אז מה אם היה מדובר בילד בן עשר; החלק הזה בי, שמתקומם מול הפרת ההבטחה, הוא כמו ילד בעצמו. הוא אותו חלק שהתקומם מול הבטחות אחרות שהופרו בעבר, הוא מאוכזב וכועס.
וכמובן – הכלבה! אני זו שמדברת בשמה, כי היא לא יכולה לדבר. כי אם אני לא אגיד, היא תשאר ככה, ולו לא אכפת.
אי שם לצד שני אלה הסתופפה לה גם הדאגה שלי לנער: מה יהיה עליו אם הוא לא יודע להיות אחראי למה ששלו? איך הוא יסתדר בחיים?
לא רק הגוף משתנה וגדל במעבר ההדרגתי מילדות לבגרות, בגיל ההתבגרות; גם היכולות שלהם גדלות, וגם הציפיות שלנו מהם. ואחת הציפיות המרכזיות הן – שיקחו אחריות. קודם כל על שלהם: שיוריד את הכלבה, שתסדר את החדר שלה, שיקח את עצמו בידיים וילמד למבחן, שלא אצטרך לריב איתה כל בוקר – שתקום לבד!
לקחתי לו את האחריות
ואז זה קרה – נזכרתי.
כן אכפת לו.
הוא אוהב אותה.
כמו שקורה תמיד אחרי שאני שמה לב לכל הקולות שלי, בתוכי, פתאום נפתח שם משהו, השתחרר, ואפשר לי להתבונן בו מחדש ולהזכר במי שהוא.
ואז יכולתי גם לראות את הדינמיקה בינינו, במסגרתה לקחתי ממנו את האחריות.
ואז הזמנתי אותו לשיחה, ובה הודעתי לו שמהיום האחריות עוברת – או חוזרת – אליו. לא האחריות להוריד את הכלבה (היא שלו ממילא), אלא האחריות למה ששלו. לכל מה ששלו.
כי גם העייפות היא שלו וגם האהבה לכלבה והדאגה לה היא שלו. והרבה יותר קל להוציא את הקונפליקט הזה מתוכו ולתת לי להחזיק צד אחד ("תוריד את הכלבה") ולהשאר רק עם הצד השני ("אני עייף"). יותר קל לריב עם אמא בחוץ, גם אם ריב מכוער ולא נעים, מאשר לריב בפנים.
הסברתי לו שאני אפשרתי את זה, כשלקחתי ממנו את אחד החלקים. אפשרתי לו להחזיק בלעדית בחלק השני ולהרגיש כאילו רק הוא קיים בתוכו, אבל בכך לקחתי ממנו לא רק את תחושת האהבה והמחוייבות לכלבה, אלא גם את האפשרות ללמוד ולהתאמן במיומנות חיונית לקראת הבגרות: הכרעה בקונפליקטים פנימיים.
הרי גם אנחנו נדרשים (ומתקשים) מדי יום להתמודד עם חלק בנו שרוצה לכתוב את המאמר הזה וחלק אחר שרוצה לשתות קפה עם חברה. עם חלק שזקוק (ממש זקוק) לזוג הנעליים האדומות שבחלון מול חלק שזוכר את המצב בחשבון הבנק. חלק שרוצה להיות עם הילדים וחלק שרוצה חופש.
כי גם העייפות היא שלו וגם האהבה לכלבה והדאגה לה היא שלו. והרבה יותר קל להוציא את הקונפליקט הזה מתוכו ולתת לי להחזיק צד אחד ("תוריד את הכלבה") ולהשאר רק עם הצד השני ("אני עייף"). יותר קל לריב עם אמא בחוץ, גם אם ריב מכוער ולא נעים, מאשר לריב בפנים.
אני אפשרתי את זה, כשלקחתי ממנו את אחד החלקים. אפשרתי לו להחזיק בלעדית בחלק השני ולהרגיש כאילו רק הוא קיים בתוכו, אבל בכך לקחתי ממנו לא רק את תחושת האהבה והמחוייבות לכלבה, אלא גם את האפשרות ללמוד ולהתאמן במיומנות חיונית לקראת הבגרות: הכרעה בקונפליקטים פנימיים
גמילה מהרגל משותף
התהליך לא היה קל. לא לי ולא לו. זה ממש כמו גמילה מהרגל משותף.
האוטומט שלי ("הכלבה שוב תולה בו מבט מתחנן והוא פשוט שוכב על הספה!") עדיין זקוק לתזכורת, וגם הנער זקוק לתזכורת. והרבה פעמים הוא מתקומם, מנסה בכוח להעביר אלי את אחד החלקים שלו, ואז, כשאני אומרת – לא, אני לא משתתפת, זו האחריות שלך, שניהם שלך, והבחירה שלך, הוא מוחה, כועס, ולבסוף – בלית ברירה- בוחר.
והוא תמיד מוריד אותה כשהוא בוחר. לפעמים הוא בוחר לדחות את זה בחצי שעה או שעה, ולפעמים אני מתפוצצת, ובדרך כלל מצליחה להזכיר לעצמי שהעברת האחריות אליו משמעה שהוא זה שבוחר. שלפעמים זה לא יהיה בקצב או באופן שאני הייתי בוחרת, ולפעמים זה קשה לי, אבל זו כבר ההתמודדות שלי.
הוא תמיד מוריד אותה כשהוא בוחר. לפעמים הוא בוחר לדחות את זה בחצי שעה או שעה, ולפעמים אני מתפוצצת, ובדרך כלל מצליחה להזכיר לעצמי שהעברת האחריות אליו משמעה שהוא זה שבוחר. שלפעמים זה לא יהיה בקצב או באופן שאני הייתי בוחרת, ולפעמים זה קשה לי, אבל זו כבר ההתמודדות שלי
לקחת צעד אחורה, לאפשר לקחת אחריות
כי אחריות אינה ביצוע משימה. אחריות משמעה להחזיק את כל החלקים שבי, אלה שרוצים בטובתה של הכלבה ואלה שרוצים לנוח; אלה ששונאים ללמוד למבחן ואלה שרוצים ציונים טובים כדי להתקבל לתיכון נחשק; אלה שזורקים את הבגדים על הרצפה ואחר כך לא מוצאים מה ללבוש ומתביישים לארח בחדר; אלה שנמאס להם להתאמן בנגינה או בספורט אבל אוהבים את הריגוש כשזה מצליח, כשהם מצליחים.
אז אחרי שתשימו לב לקונפליקטים שלכם עם המתבגרים הפרטיים שלכם, ולכל התחושות שמתעוררות בכם ולכל הכפתורים שנלחצים אצלכם, קחו אותם לשיחה. תראו להם איך שני החלקים שלהם. ואיך – בטעות – אחד מהם מתגלגל לידיכם. הזמינו את עצמכם לקחת צעד אחורה, והזמינו אותם לקחת אחריות. כי ממש כשם שלא נרצה להוריד את הכלבה במקומם, כי בכך אנחנו לוקחים מהם את האחריות, כך גם לא נרצה לשכנע אותם, להכריח אותם ולריב איתם, כי בכך אנחנו לוקחים להם את האחריות. נרצה להחזיר את האחריות לידיהם, ולאפשר להם לבנות בתוכם את הכלים ללקיחת אחריות, להם יזדקקו בבגרותם.
אחריות משמעה להחזיק את כל החלקים שבי, אלה שרוצים בטובתה של הכלבה ואלה שרוצים לנוח; אלה ששונאים ללמוד למבחן ואלה שרוצים ציונים טובים כדי להתקבל לתיכון נחשק; אלה שזורקים את הבגדים על הרצפה ואחר כך לא מוצאים מה ללבוש ומתביישים לארח בחדר; אלה שנמאס להם להתאמן בנגינה או בספורט אבל אוהבים את הריגוש כשזה מצליח, כשהם מצליחים.
