במסגרת המילון הפרטי שלי ההולך ומתגבש (התמקדות ודה-קונסטרוקציה של השפה?) הגיע הזמן לנער עוד מילה בשימוש נפוץ – ציפיות.
זה מתחיל מציפיות שכר, אבל מהר מאוד מחלחל למערכות היחסים בחיינו: אני מצפה מההורים שלי שיתמכו בי, אני מצפה מהחברות שיהיו שם בשבילי, אני מצפה מבן זוגי שיגיע הביתה יותר מוקדם, מהמתבגרת שתאסוף את הבגדים שלה מהרצפה.
שריון הציפיות המורגש
את המשפט הידוע – "ציפיות הן לכריות" – יגיד לך מי שרוצה להזהיר: אל תצפה כדי שלא תתאכזב.
ואני רוצה לומר: האכזבות כבר גלומות בציפיות. ולא רק האכזבות, אלא גם הפגיעה, העלבון, התחושה שלא רואים אותי, שלא סופרים אותי. הרי בדרך כלל "נצפה" אחרי שכבר התאכזבנו, לפחות פעם אחת, לפעמים אינספור פעמים.
שימו לב רגע לגוף, כשאתם מדברים על הציפיות שלכם ממישהו. מרגישים את ההתקשחות הזו בשכמות או בחגורת הכתפיים? מרגישים מה קורה בידיים? כן, זה השריון הסמוי הזה שמתלבש עלינו כשאנחנו מצפים. הוא כבר יודע איך זה להתאכזב, מהאדם ו/או הדבר הספציפי הזה או בכלל, הוא מתכונן.
יותר מזה, כשאנחנו אומרים למי שאנחנו מצפים ממנו שאנחנו מצפים ממנו (ולפעמים גם בלי שנגיד לו את זה הוא שומע את זה), הוא מרגיש את השריון הזה. מייד. אנחנו כבר במלחמה. גם הוא מייד מתקשח, מתגונן מול הדרישה, התביעה, הביקורת שמקופלת באכזבה הקיימת והפוטנציאלית: "בכל הפעמים הקודמות לא עשית זאת, עכשיו אני מצפה שתשתנה ותעשה!", או: מהכרותנו אני לא סומכת עליך שתעשי את זה מיוזמתך, אז הנה אני, מצפה".
וביקורת, כמו ביקורת, מייד משמידה כל חלקה טובה ביחסים, כי שום דבר טוב לא יכול לצאת ממלחמה.
מצד שני, לא נרצה (ולא נוכל) לבטל את הדבר הזה – את הציפיות – רק בגלל שאנחנו עלולים להתאכזב. הם כבר שם. אי אפשר לומר למישהו: אל תצפה, כשהוא כבר מצפה…
כשאנחנו אומרים למי שאנחנו מצפים ממנו שאנחנו מצפים ממנו (ולפעמים גם בלי שנגיד לו את זה הוא שומע את זה), הוא מרגיש את השריון הזה. מייד. אנחנו כבר במלחמה. גם הוא מייד מתקשח
אני ממש זקוקה עכשיו
אז מה כן?
אפשר בעדינות לשים לב לכל מה שחבוי בתוך הציפיות, לכל הבליל הזה של חשש מפגיעה ובמיוחד לצורך – עדין ורך וזקוק להגנה ככרית – שמתחת, בעומק. נרצה לשים לב לחשש מפגיעה כדי שהחשש הזה לא יצטרך לשריין אותנו, כדי להצליח להכיר בצורך ולהגיד אותו – קודם כל לעצמי: כן, אני ממש זקוקה עכשיו לתמיכה של ההורים שלי, לנוכחות של בן הזוג שלי, לכך שהמתבגרת תראה כמה אני עושה בשבילה. אני ממש זקוקה להרגיש שרואים אותי. ואז אפשר להגיד אותו החוצה, לאחר.
ואז יכול לקרות קסם; כשאנחנו מסכימים להביא את הרכות שלנו, גם האחר יכול לבוא רך. נכון, יתכן שהוא לא ייענה לצורך שלי (כי גם לו יש צרכים, ושלי, בהגדרה, לא גוברים או מבטלים את שלו) אבל כשאני מאפשרת לו הצצה אל הצורך שלי, הוא יכול לראות אותו, הוא יכול לראות אותי.
אפשר בעדינות לשים לב לכל מה שחבוי בתוך הציפיות, לכל הבליל הזה של חשש מפגיעה ובמיוחד לצורך – עדין ורך וזקוק להגנה ככרית – שמתחת, בעומק
