אני שונאת את עצמי כשאני צועקת על הילדים. רגע, בואו נתחיל שוב: אני צועקת על הילדים. ואני שונאת את זה. כי בהתמקדות אנחנו מבקשים לשים לב לדברים באופן הבא: יש בי את זו שצועקת על הילדים, חלק בי שצועק על הילדים, ויש בי חלק נוסף, ששונא את זה. שניהם שלי, שתיהן אני.
זה כבר לא קורה הרבה כמו פעם, כיום זה קורה לעתים רחוקות, יחסית, ובכל זאת. כשאני מתמקדת אני יכולה גם לשים לב בדיוק מתי זה קורה; למשל, אחרי חמש פעמים שאני מבקשת להכנס למקלחת. לעזוב את הטלפון. להוריד את הכלבה. לפעמים זה קורה כשאני ממש עייפה ומוטרדת ואינסוף טרוניות מופנות אלי.
ואז זה קורה. זה פשוט קורה, כאילו משהו או מישהו השתלטו לי על הלסת ועל מיתרי הקול כהרף עין, ואמא שלי יוצאת ממני.
ואז אני שונאת את עצמי. לפעמים לא מייד – כי אני עוד בתוך זה; לפעמים זה לוקח קצת זמן עד שהתחושות הללו – אשמה, ביקורת, שנאה עצמית – מפעפעות בפנים וגולשות לכל עבר, כמו משהו ירקרק ודביק ומגעיל, ולפעמים זה קורה ממש מייד לאחר שהצעקה יוצאת ממני.
רגע, בואו נדייק שוב. לא צעקה. שאגה. כן, יש שם אריה בפנים (לא לביאה, הו לא… לביאה זו אמא. השאגה הזו איננה שאגה של אמא. איזו מין אמא שואגת?), והאריה הזה מוכר כל כך. פגשתי אותו כל כך הרבה פעמים בילדותי. אריה שואג – עלי; מפחיד, בלתי צפוי, בלתי מובן.
אז ברור שאני שונאת את האריה שבתוכי. ברור שאני נגעלת מעצמי, ומתייאשת.
ואז זה קורה. זה פשוט קורה, כאילו משהו או מישהו השתלטו לי על הלסת ועל מיתרי הקול כהרף עין, ואמא שלי יוצאת ממני.
ואז אני שונאת את עצמי.
מה עוד יש שם?
אז בואו נראה מה היה לנו שם: אריה (מוכר) ששאג על הילדים, ושנאה עצמית ירקרקה ומגעילה.
ומה עוד? אני שוהה עוד עם שני אלה. אני יכולה להתבונן בהם: גם באריה (הוא מורגש במיוחד בחלק העליון של בית החזה, גרון ולסת) וגם בבלעעע הירוק הזה (שמתחיל בבבטן אבל משתלט על הכל). ואז אני שמה לב שיש שם עוד משהו. אני עדיין לא רואה אותו, אבל יש שם משהו, קטן מאוד, באיזור הלב. משהו זעיר, מסתתר, מפרפר. המיקום שלו לא מקרי – הוא ממש מאחורי האריה. כן, כשאני מתבוננת היטב במשהו הזעיר והלא נראה הזה, אני יכולה לשים לב שהוא מסתתר מאחורי האריה.
אני עוד לא יכולה לראות אותו, אבל אם אני מקשיבה היטב אני יכולה לשמוע אותו: "תראו אותי" הוא מבקש בקול דק, חלש. אני שומעת אותך, אני אומרת לו, בעדינות. אני שומעת שאתה מבקש שיראו אותך.
בום – האריה מתיישב. סוף סוף הוא יכול לנוח קצת. הוא עדיין שם, דרוך, מתבונן בנעשה, אבל הוא כבר לא מתוח כקפיץ ונכון לשאוג. גם העיסה הירוקה בבטן נרגעת ומתמוססת.
אני נמצאת עוד עם הדבר הזעיר והנסתר הזה. אני עדיין לא רואה אותו; אולי זו המהות שלו, לא להיראות, ולרצות כל כך להיראות. אני לא יודעת. אני רק נמצאת איתו, מקשיבה לקולו הדק, וכף היד שלי מונחת על החזה, כדי שירגיש את נוכחותי.
לבכות נהר של אמהות
ופתאום אני רואה עוד משהו: אני רואה את האריה של אמא שלי, ואת הדבר הזעיר שלה מאחוריו. נהר של דמעות שוטף אותי. אמא שלי, ילדונת בת 20 שהיא כבר אמא לילדה, והגוף שלה כואב, והבעל שלה שותק, ואמא שלה איננה, ואף אחד לא רואה אותה, ואף אחד לא שומע, לא מקשיב, לא מכיר בקושי שלה, לא אוסף אותה אליו ואומר לה ברוך: אני רואה כמה קשה לך.
והנהר הולך ונמשך, והנה אמא שלה מאחוריה, ואני יודעת, למרות שלא פגשתי אותה מעולם, שגם לה היה מקום זעיר שהתחנן שיראו אותו, ואריה ששאג – על אמא שלי. אני יודעת שגם היא היתה ילדונת בת 20, שעזבה מאחור את אמה ואחיותיה ועלתה ארצה למקום הלוהט והזר הזה, עם השפה שוברת השיניים והמנהגים המשונים. וגם הבעל שלה שותק, ואף אחד לא רואה אותה, ואף אחד לא שומע. ועוד אחורה, אמה לפניה, שגידלה לבד חמש בנות, והסתתרה בעליית גג של שכן כשהחיילים נכנסו לעיר, ואף אחד לא רואה אותה, ואף אחד לא שומע.
אני בוכה נהר של אמהות.
שורה של אריות מתייצבת לנגד עיני – המורשת שלי. אריות מסורים, שעושים מלאכתם נאמנה, מגנים על מקום קטן ומפרפר בתוך אמא, ומפחידים ילדות וילדים.
ניגשתי לאריה שלי וליטפתי את רעמתו. תודה, לחשתי לו. אתה עושה את העבודה שלך, אני רואה. ועכשיו אתה יכול לנוח קצת, אני כאן. אני שומעת עכשיו את זה שאתה מגונן עליו בחירוף נפש, את זה שאתה שואג בשמו. אני מקשיבה עכשיו, אמרתי, והבטחתי להשתדל מאוד, למרות המורשת, ההרגל והקושי – להמשיך ולהקשיב.
שורה של אריות מתייצבת לנגד עיני – המורשת שלי. אריות מסורים, שעושים מלאכתם נאמנה, מגנים על מקום קטן ומפרפר בתוך אמא, ומפחידים ילדות וילדים.
