את ההתמקדות היום התחלתי מבולבלת ונסערת, מתנדנדת מעל התהום, מרגישה נטושה. לא רק שאיני יודעת מה יהיה, ששום דבר לא הולך, גם העולם מסביב מרגיש כל כך לא מפרגן, כל כך לא תומך, וגם אני כבר מתחילה לאבד את האמונה; האמונה בעצמי, האמונה שנמצאת שם, שזוהרת שם כשהדברים קורים כמו שצריך – שככה בדיוק זה צריך להיות, שככה זה נכון.

מתנדנדת מעל התהום, כמו בסרטי הרפתקאות: הלכתי ביער, ולפתע נאספתי אל רשת ענקית ונתליתי מעל התהום. באופן מפתיע, התהום אינה מפחידה, בעיקר כי הרשת שבה אני לכודה, שומרת עלי שלא אפול. גם הרשת כשלעצמה אינה מפחידה, היא מרגישה קצת כמו ערסל שמתנדנד שם. מה שכן: נעצרתי. אני תקועה.
אני בוחנת את האפשרויות לצאת משם: במבט ראשון נראה שרק אם מישהו יבוא וישחרר אותי אוכל להחלץ מכאן. אני מסתכלת סביב, מחפשת – מנין יבוא עזרי. אני מסתכלת מטה.

ואז אני רואה אותם. את האנשים, החברים שלי, שלמטה, למרגלות העץ. הם נשענים על העץ ומביטים למעלה, אלי. הם לא עושים כלום. הם מחכים שארד, ממתינים שאמצא את דרכי. הם מאמינים בי.

אני ממששת את הרשת. אני מסתכלת מעלה. רגע, יש עוד אפשרות: אם אטפס על הרשת אוכל להגיע אל הענף שעליו היא תלויה, אל העץ. אני מגיעה אל נקודת החיבור, והופ, אני בחוץ. למעלה.

אני מתחילה לתכנן את הדרך, מענף לענף. יש הרבה דרכים אפשריות. לא בטוח שכולן בטוחות, אצטרך לנסות, להניח רגל על ענף כדי לבדוק אם הוא יציב מספיק, ואם לא, אנסה ענף אחר. אני יודעת שאצליח, שבדרך זו או אחרת אגיע אל הקרקע.

והאנשים למטה שמאמינים בי? הם שקטים ובטוחים. כי זה טיבה של אמונה. כשאתה מאמין במישהו, אתה לא צריך לעשות הרבה רעש, או לעשות הרבה בכלל. אתה לא נכנס ללחץ, לא מתגייס לטובתו, נחלץ לעזרתו. אתה פשוט נמצא שם, עיניך נשואות אליו, מחזיק את העץ ומחכה.

כשאתה מאמין במישהו, אתה לא צריך לעשות הרבה רעש, או לעשות הרבה בכלל. אתה לא נכנס ללחץ, לא מתגייס לטובתו, נחלץ לעזרתו. אתה פשוט נמצא שם, עיניך נשואות אליו, מחזיק את העץ ומחכה

להיות עִם

HOLDING AND WAITING הוא מונח מתחום ההתמקדות (שבמקורה היא באנגלית), והוא אולי השלב המרתק, העדין והעוצמתי ביותר בתהליך ההתמקדות.
משמעותו היא פשוט – "להיות עִם". להיות עם התחושה הקשה, עם מה שקורה. לא לנסות לשנות, כמובן, אבל אפילו לא לנסות לנהל עם התחושה הקשה את הדיאלוג העדין של ההתמקדות. רק להיות שם, לערסל אותה בעדינות, ולחכות. כן, אם הייתי צריכה לתרגם את המונח הזה לעברית הייתי אומרת: לערסל ולחכות.
בימים שקדמו להתמקדות הזו הייתי במצב שדרש HOLDING AND WAITING, אבל היה קושי גדול לעשות זאת. רק במהלך ההתמקדות נוצרה התנועה, הנצה המילה "אמונה". להחזיק, לחכות ולהאמין.

פשוט להיות עם התחושה הקשה, עם מה שקורה. לא לנסות לשנות, כמובן, אבל אפילו לא לנסות לנהל עם התחושה הקשה את הדיאלוג העדין של ההתמקדות. רק להיות שם, לערסל אותה בעדינות, ולחכות

ערסל
צילום: ענת גל און

ילד מרגיש "אני יכול!"

כהורים לילדים, אנחנו רוצים עבור ילדינו שיאמינו בעצמם, שיאמינו ביכולותיהם. הכלי העיקרי ורב העוצמה העומד לרשותנו, הוא להעניק להם את התחושה שאנחנו מאמינים בהם. אבל איך עושים זאת?
בהתמקדות, כשמופיעה השאלה – איך עושים, כשמופיע הדחף לעשות, אנחנו רוצים לעצור רגע.
והדחף הזה, השאלה הזו, מופיעים הרבה בהורות. לפעמים, אפילו כשאנחנו מאמינים בהם, מאמינים שהם יכולים לצלוח את האתגר שעומד לפניהם, אנחנו בכל זאת עושים: אנחנו מושיטים יד לרדת מהעץ, כי אנחנו מפחדים שיפול. אנחנו עוזרים בשיעורי הבית טיפה יותר מדי, כי אנחנו חוששים שיכשל, או שסתם רוצים שהסאגה הבלתי נגמרת הזו תבוא אל קיצה. אנחנו נותנים עצות, כי אנחנו רוצים לגונן או ללמד. וכי אנחנו יודעים יותר טוב.
אבל האופן שבו הילד יחוש את אמונתנו, את אמוננו ביכולותיו, הוא אם רק נערסל ונחכה. נערסל גם את תחושותינו אנו, שלפעמים מבקשות אחרת, אבל נחכה. ורק אז, כשרק נהיה איתו שם, שמים לב אליו, מבלי לעשות שום דבר, הוא יוכל לחוות את התחושה הנפלאה הזו, שהאדם החשוב ביותר בעולם מאמין בו. רק אז הוא יוכל להרגיש את זה גואה בו: "אני יכול!"

לפעמים, אפילו כשאנחנו מאמינים בילדים שלנו, מאמינים שהם יכולים לצלוח את האתגר שעומד לפניהם, אנחנו בכל זאת עושים: אנחנו מושיטים יד לרדת מהעץ, כי אנחנו מפחדים שיפול. אנחנו עוזרים בשיעורי הבית טיפה יותר מדי, כי אנחנו חוששים שיכשל. אנחנו נותנים עצות, כי אנחנו רוצים לגונן או ללמד. וכי אנחנו יודעים יותר טוב


אני יכולה לערסל ולחכות כשאני מאמינה. למשל בהנחיית תהליך התמקדות, האמונה הגדולה שלי בתהליך מאפשרת לי פשוט להיות שם, עם המתמקד, בלי לנסות לשנות.
היום גיליתי, שזה עובד גם מלהפך: כשערסלים ומחכים, נוצרת אמונה.

דילוג לתוכן