את הפוסט הזה כתבתי אי אז בראשית אוגוסט, כשילדי היו בני עשר וחמש וחצי, ופתחתי אותו בוידוי: 

כבר קרוב לחודש שאני מתכננת לכתוב את הפוסט הזה. ולסדר את הבית. ולקבוע תורים ופגישות שהוזנחו במהלך הרגיל של החיים. ולקנות כמה דברים ממש דחופים. 

ודווקא יש לי המון זמן (יחסית): הגדול כבר גדול ואינו זקוק להשגחה או העסקה מתמדת, הקטנה היתה עד עכשיו במסגרת, ובעיקר – היקף העבודה בקליניקה הצטצמצם באופן ניכר, כי כולם בחופש. אז גם אני, לא?

אז למה אני מתקשה להזיז את עצמי? ולמה כשאני כבר קובעת משהו, מתברר לי שעשיתי דאבל-בוקינג כי שכחתי שכבר קבעתי משהו לאותה שעה? ולמה דווקא בשלווה הלכאורית הזו סף הגירוי של הסבלנות שלי יורד, ורף העצבים עולה?

אז סיבה אחת זו החום, וסיבה שניה זו הלחות. אני מכירה את עצמי, וגם הילדים כבר מכירים אותי, ויודעים שבחורף אמא סבלנית הרבה יותר. אבל זה לא הכל. זו השגרה שהתערערה. אלה הגבולות (שלי) שהתמסמסו, והקרקע היציבה שנמסה תחת רגלי.

הכל אני יכול בחופש הגדול – אמא'לה!

אבל לא התכנסנו כאן כדי לדבר עלי, אז בואו נדבר קצת על הילדים. 

בואו נתבונן בהם – ציפורי דרור משוחררות ומאושרות, שעול ספסל הלימודים או שגרת הגן הוסר מהם באחת, שלא צריכים כבר לקום בשעה קבועה ומוקדמת בבוקר (ומשום כך לא צריכים ללכת לישון שעה קבועה ומוקדמת בערב), שלא צריכים לשבת במשך שעות ארוכות, להקשיב, לכתוב, להצביע, להיות בשקט, לחזור בזמן מההפסקה, לאכול בשעה היעודה, להכין שיעורים. אפילו החוגים, שגרת אחר הצהרים שלהם, יצאו לחופשה. 

חופש. חופש גדול. חופש ענק. 

חופש מבהיל בהיקפו…

כן. ולא כי זה לא "כיף". בטח שכיף: ים, בריכה, חברים, בילויים, יותר טלויזיה, מחשב, ממתקים. 

אבל בגוף, שרגיל לגבולות, למסגרת, לשגרה, ליציבות, למשהו ולמישהו שאומר לי כל הזמן מה לעשות, מתי, עד מתי, כמה ואיפה, ובבת אחת מאבד את כל אלה – בגוף משהו מתערער. 

והוא לא מתערער לקראת סוף אוגוסט. הוא מתערער די מהר, כשהמרחב האינסופי והפתאומי הזה מורגש, ולמרות שהוא לא מגיע לתודעה הילדית (מעטים הילדים שיבכו בתחילת יולי שהם מתגעגעים לגן או לבית הספר), הוא ניכר: בקושי בפרידה בכניסה לקיטנה (האהובה! הכיפית! שבה רק משחקים ועושים חיים!), באי רצון לעשות דברים (אהובים! כיפיים! שבהם רק משחקים ועושים חיים!), בחוסר יכולת לבחור ולהחליט, בהתקפות זעם או בכי ארוכות מהרגיל, במריבות בלתי פוסקות בין אחים, ועוד. 

כשלומדים התמקדות בבית, בסדנת הורים או בקורס מלא, אנחנו מסתכלים מחדש על הנושא הקרוי גבולות. בין השאר, אפשר לשים לב לכפיפות הכוללת שמאפיינת את החוויה הילדית, לגבולות שאנו מציבים להם שמפגישים אותם חזיתית עם החוויה הזו, לנסיונות הבלתי פוסקים שלהם לאתגר אותם, לבדוק אותם, לפרוץ אותם. משום כך הם מתריסים 'אני מחליט עלי!' בכל הזדמנות, בנוסחים שונים, מגיל כל כך צעיר.

והנה, יום אחד בתחילת יולי (או לקראת סופו), כבמטה קסם, נושרים כל הגבולות הללו, או רובם. ומה שקודם הרגיש כמו משאת נפש, הופך לחוויה גופנית חדשה, מוזרה: חשופה, פרוצה, מבלבלת, מציפה. 

את הערעור והבלבול הללו אנחנו פוגשים אצל הילדים בדמות התנהגויות שונות, ולפעמים משונות. מבחינת הגוף שלהם, הם נחתו הרגע בכוכב אחר, שבו הנוף, האויר וכוח המשיכה שונים לחלוטין, והם מגיבים בהתאם.

החוויה הילדית היא חוויה של כפיפות כוללת: הגבולות שאנו מציבים להם שמפגישים אותם חזיתית עם החוויה הזו, הנסיונות הבלתי פוסקים שלהם לאתגר אותם, לבדוק אותם, לפרוץ אותם. משום כך הם מתריסים 'אני מחליט עלי!' בכל הזדמנות, בנוסחים שונים, מגיל כל כך צעיר.

והנה, יום אחד, כבמטה קסם, נושרים כל הגבולות הללו, או רובם. ומה שקודם הרגיש כמו משאת נפש, הופך לחוויה גופנית חדשה, מוזרה: חשופה, פרוצה, מבלבלת, מציפה. 

הלוואי עלי חופש גדול

ועכשיו, בואו נדבר רגע עלינו, ההורים.

בוודאי יש הורים שחושבים כעת – היא מגזימה. הי, זה חופש גדול! אני זוכר איזה כיף זה היה לי כשהייתי בגילם! אני זוכרת כמה חיכיתי לזה! והילדים שלי – גם הם חיכו לזה, גם להם כיף!

אז קודם כל – נכון. יש בחופשה, בפעילויות שבה וגם בשחרור ממגבלות ומטלות – הנאה רבה. הילדים מחכים לחופשה בכיליון עיניים, מתרגשים, שמחים. 

אלא שבניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, השמחה וההתרגשות אינם סותרים את ההצפה והבהלה. הן בהחלט יכולות להתקיים בתוכם זו בצד זו. הבעיה היחידה היא שהשמחה, או הציפיה שלנו לשמחה שלהם, מסתירה את הבהלה. מסתירה אותה מעיני הילדים, ומעינינו.

ומה שעוד תורם להסתרה הזו, היא אנחנו. אח, הלוואי עלינו חופש גדול. הלוואי עלינו לא לקום בבוקר, לא ללכת לעבודה, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. לנו יש עבודה על הראש (ואם לא, למשל, אם אנחנו עצמאים וכל לקוחותינו יצאו לחופש, יש לנו דאגות אחרות…), ובית שילדים מסתובבים בו כל היום ושצריך לסדר ולנקות, והילדים עצמם שצריך לדאוג להם 24/7, וייסורי מצפון על כך שאנחנו לא מספיק איתם בחופשה, ועוד. 

כן, אנחנו קצת מקנאים בילדים שלנו, בעליזות חסרת הדאגות הזו. גם אנחנו רוצים ח-ו-פ-ש  ג-ד-ו-ל. כי אנחנו, גם כשאנחנו כבר יוצאים לחופש, הוא או כולל ילדים (ואז, בינינו – חופש זה לא) או ממש ממש קטן…

מה הפלא שקשה לנו לראות שהילדים – שחופשיים מכל זה – לא בהכרח חוגגים את החופש שלהם? קשה לנו לראות את מה שעוד נמצא שם, חוץ מהשמחה ופריקת העול ואינסוף הבילויים. קשה לנו לראות את המצוקה והבלבול, קשה לנו להאמין בקיומם. קשה לנו מול הקושי שלהם, כי הי, ילד, מה עובר עליך? אתה בחופש, לעזאזל, אז שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ (קהלת יא, ט). מה, לא?

אנחנו קצת מקנאים בילדים שלנו, בעליזות חסרת הדאגות שלהם. אז מה הפלא שקשה לנו לראות שהם לא בהכרח חוגגים את החופש שלהם? קשה לנו לראות את מה שעוד נמצא שם, חוץ מהשמחה ופריקת העול ואינסוף הבילויים. קשה לנו לראות את המצוקה והבלבול, קשה לנו להאמין בקיומם. קשה לנו מול הקושי שלהם, כי הי, ילד, מה עובר עליך? אתה בחופש, לעזאזל

כמה לשחרר בחופש הגדול?

יועצי הורים, מדריכים וחברים משיאי עצות נחלקים לשני סוגים עיקריים: אלה שגורסים – "לשחרר!" ולתת לילדים ליהנות מהחופש עד תום, ואלה שמציעים לשחרר פחות, גם כדי לא למצוא בסוף החופשה ילדים עם עודף משקל ועיני זומבי, וגם כדי לא לעבור הסתגלות מחדש בתחילת שנת הלימודים הבאה. 

אבל כל ילד (אפילו שני אחים באותה משפחה) הוא שונה. אפילו אתם לא יכולים לדעת בבטחון איך יגיב ילדכם לפריצת המסגרות של החופש הגדול (אבל אולי תוכלו לסמן לכם ולזכור לשנה הבאה…). עד כמה ואיפה הוא זקוק לגבולות, להגבלות, לעוגן.

אז במקום עצות מן המוכן, בואו ננסה להתבונן ולהקשיב. גם לילדים, וגם לעצמנו. נשים לב לחוסר הסבלנות והסובלנות שלנו למה שנדמה לנו כחגיגה מתמדת וכהתפרקות נטולת סיבה, ונוכל לראות שיש שם – באמת – מצוקה. ואם יש שם מצוקה, כדאי לבדוק למה היא זקוקה – אולי למסגרת ברורה ותומכת סביבה, קרקע מוצקה מתחת לרגליה, תכנון מראש, שעות קבועות, וגם מגע – חיבוק ארוך מאמא או מאבא יכול לעשות יופי של עבודה.  

כל ילד (אפילו שני אחים באותה משפחה) הוא שונה. אפילו אתם לא יכולים לדעת בבטחון איך יגיב ילדכם לפריצת המסגרות של החופש הגדול. עד כמה ואיפה הוא זקוק לגבולות, להגבלות, לעוגן.

ביניים: למה אנחנו זקוקים?

כאמור, אנחנו לא בחופש. גם לא בחופשה. המשרה הכפולה שלנו הוכפלה. הזמן שלנו לעצמנו, המצומצם ממילא, התמעט עוד יותר עם התאחרות שעות השינה של הילדים, עם סיום הקייטנות, עם ריבוי שעות הפנאי שלהם. גם הקרקע מתחת לרגלינו זעה, ויחד איתה הבניין העדין של השגרה, של השליטה. והאשמה שמבצבצת מבין הסדקים: על כך שאנחנו לא מספיק איתם, על הסבלנות שמתקצרת, על הרצון להיות – רק לזמן קצר – לבד. 

אז גם כל מה שמתערער בתוכנו זקוק לתשומת לב, שנקדיש מעט זמן ונקשיב לו, נבדוק, נדייק: למה הוא זקוק? אולי יש משהו, אפילו קטן, שיכול לעזור, להכניס מעט אוויר: קפה עם חברה? צעידה בפארק? בייביסיטר או סבתא שיאפשרו קצת זמן, אישי או זוגי?

ההקשבה לילדים תוכל להיות אז קלה יותר, נקיה יותר, והחיבוק הארוך – אמיתי ומועיל לשני הצדדים.  

אז – המשך חופש נעים! (וזה תכף נגמר. באמת. ואז חגים).

ילדים משתגעים בחופש הגדול
צילום: ענת גל און
דילוג לתוכן