כמעט אין הורה שלא נתקל בעצה הזו איפשהו במהלך הדרך: מיועצי הורות (באסכולות מסויימות), ממאמר של מומחה ברשת, ממישהי בקבוצת אמהות פייסבוקית שבה אתן חברות או מחברה טובה: "הכי טוב – להתעלם".
מדובר על להתעלם מהתנהגויות "שליליות" של הילדים. למשל: להתעלם ממריבות בין אחים (תני להם לפתור את זה בעצמם) או מטנטרום, או אפילו מהרטבה הרבה לאחר שלב הגמילה מחיתולים. "זה רק נסיון להשיג תשומת לב", אומרים המייעצים, "אם תראו להם שזה לא עובד, הם יפסיקו".
אם לתת מכנה משותף לכל הדברים שראויים להתעלמות בעיני אותם מייעצים, הרי מדובר, למעשה, בסיגנלים ששולח הילד ושאינם עולים בקנה אחד עם מה שהיינו רוצים.
תחשבי שזו את
בעיני, ולפי הגישה שאני מאמינה בה בכל הנוגע ליחסי הורים וילדים (וליחסים בכלל), אין ילד, אין אדם, שמצוקתו תיפתר אם הזולת המשמעותי יתעלם ממנה.
חישבי רגע על עצמך (או אתה על עצמך). נגיד שאת רוצה משהו מבן זוגך, או מאדם קרוב אחר.
במקרים מסויימים את מבקשת, אבל יש פעמים שאת רוצה שהוא יקרא אותך, שיבין לבד. אולי תפזרי רמזים. לפעמים את בעצמך לא יודעת מה את רוצה בדיוק, אולי זו מילה טובה, מבט, מגע. לפעמים תמצאי את עצמך מתנהגת בצורה אחרת, אפילו הפוכה לזו שתשיג את המטרה בדרך הטובה ביותר. למשל, כשהוא מגיע הביתה, תעשי לו פרצוף. כי כל היום הוא לא התקשר, כי כבר כמה ימים שהוא לא ליטף אותך, הביט בך. איך זה ירגיש אם הוא יתעלם?
הישארי לזמן מה עם הדוגמה הזו, והבה נחזור לילד.
מניפולציות או בקשה לתשומת לב?
תגידו – הילד עושה מניפולציות, אם ניכנע להן, אם נראה לו שזה משפיע עלינו, אם ניתן לזה תשומת לב – הוא יבין שהצליח וימשיך.
באמירה הזו גלומה הנחת מוצא שה"מניפולציות" הן סוג של כלי עבור הילד, שהוא עושה בו שימוש בקור רוח כדי להשיג איזשהו רווח (תשומת לב…?) מהסביבה, ובמיוחד מההורים.
אני רוצה להציע דרך הסתכלות אחרת. אני רוצה להציע שהילד אכן מבקש תשומת לב מההורים, ואולי, במקום לשים מולו קיר אטום (שכמובן אינו אטום, ילדים קולטים יופי התנהגויות ותגובות של מבוגרים, כולל אמא שמתפוצצת מפיפי שברח במכנסיים אבל "מתעלמת"…), אולי ננסה לתת לו תשומת לב.
"תשומת לב", מונח מרתק ורב עומק, מהותי מאוד בגישת ההתמקדות. כשאני שמה לב למשהו, או למישהו, אני מפנה אליו את ליבי, ושמה אותו שם, כדי להקשיב.
זה הכל. זה לא אומר לתת לו את הממתק שהוא שהשתטח בגינו על המדרכה. זה לא אומר שאני אומרת לו "יופי, עשית פיפי על השטיח!", זה לא אומר "תמשיך להרביץ לאחיך".
תשומת לב היא הקשבה, זה הכל, וזה הרבה מאוד. משהו שם, בתוך הילד שלי, מבקש את תשומת ליבי. כשהוא לא מקבל אותה, הוא צריך לצעוק יותר חזק, לעשות משהו קיצוני יותר, כדי שסוף סוף מישהו ישמע שם, בצד השני.
תשומת לב היא הקשבה, זה הכל, וזה הרבה מאוד. משהו שם, בתוך הילד שלי, מבקש את תשומת ליבי. כשהוא לא מקבל אותה, הוא צריך לצעוק יותר חזק, לעשות משהו קיצוני יותר, כדי שסוף סוף מישהו ישמע שם, בצד השני
אין ילד שרוצה שנכעס עליו
אולי תגידו: "לא, הכוונה היא לתשומת לב שלילית. הוא מנסה לערער אותנו, להרגיז אותנו, זה ממש כאילו שהוא ר ו צ ה שנכעס עליו!"
אני רוצה לומר – אין ילד שרוצה שההורה שלו יכעס עליו. אין ילד שרוצה לקבל ביקורת, התעלמות או טינה מההורה. ילדים זקוקים להוריהם, למבטם הטוב, לאהבתם המורגשת. מה כן קורה שם? הילד מבקש תשומת לב בדרך שלא נוחה לנו. אנחנו, ההורים, מתוסכלים מההתנהגות של הילד, כועסים, וכשאנחנו שטופים בכעס או תסכול, אנחנו לא באמת מסוגלים להקשיב או לראות מישהו או משהו אחר. הילד מרגיש בלתי נשמע, בלתי נראה, ומוסיף או אפילו מקצין את התנהגותו. אנחנו כל כך מוצפים בכעס, שאין לנו אפשרות לראות משהו אחר, בטח לא את המצוקה שמתחת להתנהגות המכעיסה. אנחנו כל כך חסרי אונים, שהביקורת על הילד שלנו מעצימה, אומרת שהוא עושה לנו דווקא. זה באמת נדמה שהוא רוצה שנכעס עליו… ואם ככה, אנחנו אומרים לעצמנו, עדיף להתעלם.
אכן, אנחנו נכנסים לסחרור, למעגל שוטה נוכח התנהגויות של הילדים שמפעילות אותנו. משום כך, הצעד הראשון שנרצה לעשות הוא פנימה: לעצור רגע, לשים לב ולהכיר בכל מה שקורה אצלי בפנים – כעס, תסכול, אכזבה, יאוש, חשש. לקחת זמן לתת לזה מקום, להגיד לעצמי – בודאי שאני מתוסכלת, לבדוק – ממה אני חוששת. ואז, רק אז, אני יכולה לפנות לילד ולהקשיב לו, למה שהוא באמת זקוק.
וילד שמקשיבים לו – לא צריך להקצין את התנהגותו. למעשה, ילדים שגדלים בבית בו ההורים מקשיבים לעצמם, ומצליחים להקשיב לילדים, צריכים פחות ופחות לתבוע תשומת לב בדרך של התנהגויות מתריסות ומטריפות. הם יכולים פשוט לבקש.
אנחנו נכנסים לסחרור, למעגל שוטה נוכח התנהגויות של הילדים שמפעילות אותנו. משום כך, הצעד הראשון שנרצה לעשות הוא פנימה: לעצור רגע, לשים לב ולהכיר בכל מה שקורה אצלי בפנים – כעס, תסכול, אכזבה, יאוש, חשש