גישה כמו התמקדות בבית, שבבסיסה קבלה רדיקלית, מעוררת כמעט תמיד אצל הורים את שאלת ה"חינוך". מה עם הקניית ערכים? הם שואלים. האין זה מתפקידנו ללמד אותם להבחין בין טוב ורע, התנהגויות רצויות ולא-רצויות?
זו כנראה אחת השאלות היותר מהותיות שכולנו כהורים שואלים את עצמנו, בערך מהרגע שנולדים ילדינו, ורבים מאיתנו רואים בה את אחת המשימות העיקריות בהורות – לחנך את הילדים, וזה נהיה עוד יותר אקוטי כשהם מתבגרים, בני נוער.
זה נהיה אקוטי סביב אלכוהול וסמים, או כשאנחנו שומעים על נער שהתאבד כתוצאה מחרם והתעמרות, או נחשפים למקרים מזעזעים של קבוצות נערים שמתעללים בנערה. אנחנו רוצים מאוד לחשוב שלנו זה לא יקרה, כלומר, לילדים שלנו. אנחנו רוצים שילדינו לא יהיו קרבנות, אבל לא פחות מכך, אנחנו רוצים שילדינו לא יהיו תוקפים. אנחנו רוצים לחשוב שלנו זה לא יקרה, אבל תמיד יש שם לפחות קצה של דאגה, ורצון גדול להבטיח שזה באמת לא יקרה.
סמים, אלכוהול, התעמרות באחר – אנחנו רוצים לחשוב שלנו זה לא יקרה, אבל תמיד יש שם לפחות קצה של דאגה, ורצון גדול להבטיח שזה באמת לא יקרה
שמעו סיפור:
לפני כמה וכמה שנים, כשבכורי היה בכיתה ח', יצאה השכבה שלו, כמנהג בית הספר מימים ימימה, לטיול של ארבעה ימים באילת. אחת המסורות בטיול הזה היא בילוי (?) במתחם שנקרא נייטימייר – מבוך אימה והפחדות.
לא ידעתי על זה מראש, ורק בדיעבד התברר שמדובר במסע שאם צורחים במהלכו בכל הכוח "נייטמייר!!!", מגיע כוח חילוץ להציל את הקורא מהמשך החוויה. ושיש כאלה שצורחים. בקבוצת הווטצאפ של ההורים שחלקם מקבלים עדכונים שוטפים עוד במהלך הטיול, סיפרו ששניים יצאו באמצע, ואחרים אמרו שהיה "כיף".
אני נדרשתי לחכות עד שיחזור מהטיול, כדי לשמוע על כך מפיו.
"אתמול לקחו אותנו למקום שנקרא נייטמייר", הוא אמר.
"ואיך היה?" שאלתי.
"לא נכנסתי".
??
"כן, זה לא בשבילי, מקומות כאלה. החברים קצת לחצו, וגם המורים, כי זה שיבש להם את התור. אבל אחרי שאני אמרתי שאני לא נכנס, גם מיכאל הצטרף אלי. הוא התלבט, כי הוא לא רצה שיגידו עליו שהוא פחדן".
יכולתי לדמיין את הסצינה, שבה הנער שלי, הגבעולי והשקט, ידע להביט פנימה ולמצוא בתוכו קול צלול וברור שאמר "לא" אל מול כל ה-"יאללה!" וה-"מה נסגר איתך גבר" של קבוצת השווים שלו, ושל המבוגרים שסביבו., וגם להגיד אותו החוצה.
באותו רגע הרגשתי שהצליח לי.
הצורך האנושי להשתייך
נדמה לי שאין הורה למתבגר.ת שלא שמע את המשפט "אבל כולם" (הולכים / עושים את זה / צופים בזה / ועוד). כשאני גדלתי, היתה התשובה של ההורים – "ואם כולם יקפצו מהגג, גם את.ה תקפוץ?"
חשוב להבין, שבמקרים רבים התשובה היא – יש מצב.
קבוצת השווים בגיל הנעורים הופכת חשובה יותר ויותר, לעתים קרובות – יותר מהבית. לא סתם הם מתלבשים, מסתפרים ומדברים באופן מאוד דומה. לא סתם הם מסתובבים בחבורות. הצורך האנושי הבסיסי – להשתייך – מופנה כעת אל בני גילם.
והאמת היא שגם כשמסתכלים על עולם המבוגרים אפשר לראות עד כמה הצורך הזה מנהל אותנו. אנחנו רוצים להיות חלק מקבוצה, מקהילה, זה מעצים ומקנה לנו כוח, שאין לנו כבודדים. זה מגן עלינו (כך לפחות אנחנו מאמינים) מפני הסכנה להיות מודר, מוקע, מחוץ לחבורה. זה גורם לנו להרגיש מסוגלים, צודקים, חזקים.
בעבורי, המשימה שלי בהקשר זה כאמא היא ללמד את ילדי שניים: האחד – לדעת להסתכל פנימה, ולמצוא את הקול האישי שלהם, גם אם הוא שונה משל הכלל. והשני – לזכור שהעומד מולם גם הוא אדם, ולפיכך אין להם שום זכות לפגוע בו. זהו.
בעבורי, המשימה שלי כאמא היא ללמד את ילדי שניים:
האחד – לדעת להסתכל פנימה, ולמצוא את הקול האישי שלהם, גם אם הוא שונה משל הכלל. והשני – לזכור שהעומד מולם גם הוא אדם, ולפיכך אין להם שום זכות לפגוע בו.
זהו.
מותר לבחור אחרת. גם ממני
איך עושים את זה? קודם כל, כרגיל, באמצעות דוגמה אישית.
לדוגמה, אני נוהגת לשתף את ילדי במה שמצאתי כשהתבוננתי פנימה, כחלק מחיי היומיום שלנו. למשל – אם איבדתי את זה מולם – וזה קורה 🙁 – אני אברר אחר כך מה שם הפעיל אותי, הדאיג אותי, חטף אותי, ואחזור לספר להם. לא לבקש את סליחתם (הם לא צריכים לסלוח לי, זה לא התפקיד שלהם), אלא לקחת אחריות על מה ששלי, שבאותו רגע של איבוד עשתונות השתלט עלי.
כך הם רואים שאני עושה את תנועת הבדיקה פנימה, שיש מה למצוא שם.
אבל יותר מזה. אני רוצה גם להזמין אותם לבדוק פנימה בכל סיטואציה של בחירה; למשל – כשבית הספר שלהם או החברים שלהם או הקהילה בה הם חיים מחליטים לנקוט עמדה, למחות או להפגין, אני מזמינה אותם לבדוק פנימה –האם אני יודע.ת על מה אני מוחה? אם לא – לחקור ולגלות, ואז לבדוק – האם זה בהלימה למה שאני מאמינ.ה בו, רוצה או מסוגל.ת? וזה בסדר גם לבחור "ללכת עם העדר" כדי להשתייך, כי גם זה חלק שלהם שהם פוגשים בפנים, אבל חשוב לי שיפגשו קודם, ואז יבחרו.
וזה אומר שמותר להם לבחור גם מולי, אחרת ממני. זה חשוב במיוחד בגיל ההתבגרות, כי עד אז אני יכולה להחליט עליהם בהרבה נושאים פשוט מתוקף היותם צמודים אלי. גם כשהם קטנים אני רוצה לכבד את הקולות הפנימיים ונטיית ליבם במידת האפשר, אבל גיל ההתבגרות מזמין אותנו לעליית מדרגה של כבוד ביחסים עם ילדינו.
זה מצריך ממני, בזמן אמת, נשימה עמוקה והתבוננות פנימה ומפגש עם החלקים בי שרוצים שהם ילכו בדרכי, כי אם זו דרכי, אני מן הסתם מאמינה בצדקתה. אני רוצה לאפשר להם לא להיות מחוייבים על-עיוור לדעה הפוליטית שלי, לבחירות ולעמדות שלי, לפעילויות שאני רוצה לעשות או לאלה שאני מעדיפה להמנע מהן.
מי שעקב אחרי בימי הקורונה, יודע שאותו בכור, אז כבן 17, בחר להתחסן; המילים "בניגוד לדעתי" לא יהיו מדוייקות כאן – זה היה על אף חששותי, מחאתי, ותסכולי הרב, ועמדותי שכמובן היו ידועות לו היטב. הוא לא התחסן כי חשש לחלות בקורונה, אלא משום שרצה להשתתף בפעילויות של בני גילו, ללכת להצגות עם מגמת התאטרון שלו, להתגייס בלי שיעשו לו בעיות. הלכתי איתו, בלב כבד אך שלם, לקבל את החיסון.
***
כשאני אומרת "התמקדות בבית" אני מתכוונת בדיוק לזה: להביא הביתה, אל היחסים, את אותה הקשבה מכבדת פנימה שההתמקדות מציעה לנו. זה כמובן מורכב בהרבה, זה כמו להעלות בחזקה את ההקשבה שלנו, וזה לא תמיד נוח או נעים, למשל – כשהילדים שלי בוחרים אחרת ממני. אבל אותה משימה חשובה – ללמד אותם להקשיב פנימה ולראות את האחר – הופכת לאפשרית.
