חוקרת זום, פרק רביעי – מרחב משותף שמורגש אחרת

אז כאמור – לימדתי בזום. הנה, את מלמדת בזום! ואיך היה? ממש בסדר.

ועם זאת אני מכריזה: לא אפתח קורס התמקדות בבית בזום. למעשה, תקופת הקורונה היתה הפעם הראשונה שהגיעו אלי מתעניינים בקורסי התמקדות לא רק בגלל הייחוד שבגישת התמקדות בבית, או בזכות המלצות חמות מפה לאוזן או בגלל הקרבה לרכבת (כן, זה שיקול!) אלא בגלל שאני בין היחידים שמתעקשת על קורס פרונטלי.
מילה מעניינת, פרונטלי, בהקשר הזה, ותכף נגיע לשם.

מטרתה של החקירה הזו, אני מזכירה, היתה למצוא את המקומות בהם הזום אינו פורמט דהוי של המפגש החי, תחליף, אלא פשוט פורמט שונה. במסגרת החקירה הזו, אני מגלה כל מיני דברים שלא יכלו לקרות אלא בזום. למשל, לצורך אחד ממפגשי הזום הגשמתי חלום קטן – החלום ליצור קלפים מתמונות שצילמתי לאורך השנים. רק תמונה, צילום, לפעמים אפילו לא ברור של מה, שמעורר משהו בפנים ומאפשר חקירה סקרנית – כל כך מתבקש. אבל למי יש זמן, כוח וכסף לכל ההתעסקות הזו של דפוס ואריזה ושיווק כדי להחזיר את ההוצאות?? אז השבוע הפקתי חפיסה וירטואלית של חמישים קלפים (כמה קל!!!) ועשינו בהם שימוש בשיעור.

אז כן, יש דברים נהדרים בזום (מעבר לעצם קיומו המאפשר, כמובן), שונים ולפעמים בעלי יתרונות על המפגש החי, אבל בהקשר אחד – שמי שמכיר אותי אפילו קצת יודע עד כמה הוא משמעותי בעבורי – הוא ימשיך להוות בשבילי לא-תחליף לדבר האמיתי: האינטראקציה והמרחב המשותף.

יחסים מורגשים

נדמה לי שאי אפשר להכחיש שהביחד, היחסים המורגשים, מורגשים אחרת במפגש פיסי, ובמפגש וירטואלי. באחת-על-אחת זה פחות בולט; מתמקדים רגילים להתמקד בכל מיני צורות (ויש לי פרטנרית שכבר למעלה מעשור, הרוב המוחלט של ההתמקדויות שלנו נעשות אונליין – בזום, וקודם בסקייפ, ולפעמים בטלפון).

אבל בקבוצה זה מורגש היטב. בעבורי, המרחב המשותף הוא חלק חשוב מחוויית הקבוצה, אבל מעבר לכך: הוא מוקד להתבוננות וחקירה, חומר לימודי של ממש, במיוחד כשמדובר במה שהקבוצות שאני מנחה עוסקות בו: השילוב בין התמקדות, מערכות ויחסים.

קחו לכם רגע והזכרו במפגש קבוצתי חי שבו לקחתם חלק, הזכרו בעושר ובמורכבות של המרחב המשותף החי: אנחנו מגיעים אל החדר; יש מי שמגיע מוקדם, ויש לו את החלל לעצמו, לבחור מקום בנחת, לשבת עם הקפה, לקבל את פני הבאים. בהדרגה מצטרפים עוד: מגיעים, אולי מתחבקים, נצמדים לזוגות או שלשות של סמול טוק בזמן הכנת הקפה או התה, מתפעלים מבגד או תספורת חדשה, בוחרים מקום ישיבה, מתמקמים, מחכים לתחילת המפגש. ויש מי שמגיע אחרי שהמפגש כבר התחיל, ואז האפשרות לבחור את מקום הישיבה מצטמצמת, לפעמים כבר יש תחושה של ביחד שפספסתי, של תנועה שהחלה בלעדי, ולפעמים תחושה שחיכו לי, שמרו לי מקום, אני בכל זאת שייך.

ואחר כך – המעגל. חוויית המעגל היא ייחודית: יש מי שיושב ממש לידנו, יש מי שיושבת רחוק יותר או פחות, אבל כולנו – כל אחד ואחת מאיתנו וגופה השלם, התלת מימדי, על המנח הייחודי שלו, על שפת הגוף שלה – היא חלק מהמעגל.
והאינטראקציה זורמת בכל הכיוונים, מתחוללת בתווך, עטופה במעגל.

לפעמים שניים מתחילים לדבר ביחד. לפעמים נוצר שיח מקומי עם מי שלידי, וזה זולג אל תוך המעגל (לפעמים מפריע). לפעמים אני מפספסת משהו שמישהו אמר, כי הוא יושב בצד הרחוק ממני של המעגל, אבל האנרגיה מוסיפה כל העת לנוע בתוך המעגל. כמו כוח צנטריפוגלי אנושי שמשאיר אותנו מחוברים, גם כשאנחנו מתנתקים. אנחנו שייכים למעגל, שותפים ליצירתו, בהגדרה.

חווית הקבוצה מורכבת – לא תמיד אני מרגישה בנוח, או באמת שייכת, או נראית, גם אם אני בפועל חלק מהמעגל. זוהי תמיד הזמנה להתבונן פנימה על הכאב ששם, שהוא תמיד מוכר, תמיד מהדהד מעגלים אחרים, קודמים, בהם הרגשתי כך.

האנרגיה מוסיפה כל העת לנוע בתוך המעגל. כמו כוח צנטריפוגלי אנושי שמשאיר אותנו מחוברים, גם כשאנחנו מתנתקים. אנחנו שייכים למעגל, שותפים ליצירתו, בהגדרה

נקודה מול צלע, מול קיר

כשהתמקדתי השבוע לקראת המפגש בזום, הרגשתי את חוויית המעגל אל מול חוויית המשולש: כשאני בזום, אני יושבת לבדי בקודקוד, ומולי הקבוצה פרושה על צלע, על מסך (מי אמר פרונטלי?). כזו היא החוויה של כל משתתף ומשתתף: חוויה של נקודה מול צלע, קצת כמו מול קיר. אני מרגישה לבד ומחוץ למעגל כי ככה זה, בהגדרה, בגוף: אני לבד. כל אחד מאיתנו הוא נקודה. גם אם המסך מולי מלא במלבנים צפופים, גם הם, כל אחד ואחת מהם – לבד. גוף אנרגטי בודד מול מסך.

כשמדובר בקבוצה ותיקה, שחוותה מפגשים חיים על כל העושר של חווית האינטראקציה שהם מציעים, משהו בגוף כבר מתרגם את הפנים המוכרות לגופים השלמים. זה בסדר, זה אפשרי, להפגש מדי פעם ככה, אחרת.
אבל כשמדובר בקבוצה חדשה – זה אחרת.

בחוויית הזום אני מרגישה לבד ומחוץ למעגל כי ככה זה, בהגדרה, בגוף: אני לבד. כל אחד מאיתנו הוא נקודה. גם אם המסך מולי מלא במלבנים צפופים, גם הם, כל אחד ואחת מהם – לבד. גוף אנרגטי בודד מול מסך

בניית קבוצה, בניית אמון

וזה המקום להגיד משהו על קבוצות, בכלל. אני לא מדברת, כמובן, על קבוצה בה לומדים הסטוריה של המאה ה-20 או חשבון דיפרנציאלי למתקדמים, או על קבוצה שבה בעיקר המנחה מדבר ומעביר ידע, אלא בקבוצה בה כל אחד עובר תהליך עומק, בנוכחות אחרים, במרחב משותף.

חשוב להגיד: המרחב הקבוצתי מתחיל כמרחב לא בטוח. כל אינטראקציה ראשונית מקימה בתוכנו חלקים רבים שנערכים לקראתה: האם ועד כמה אפשר להחשף בפני האדם שמולי, האם אפשר לסמוך עליו? הגוף שלנו למוד חוויות בהן אינטראקציה הכאיבה ופצעה, והוא חושש מכך בכל מפגש עם אדם חדש.
וביתר שאת בקבוצה: אני רוצה להגן על עצמי, לשמור עלי מפני ביקורת, התעלמות, לעג, שימוש לרעה – כל מה שקורה במפגש, כפול ומכופל. בעבור החלקים העדינים והכמוסים, המוזמנים ומבקשים לצאת לאור, לקבל הכרה, לחוות הדהוד או אמפתיה – זה מרחב לא בטוח עדיין, אפילו מסוכן.

הקבוצה נבנית לאיטה, זה תהליך, ובמסגרתו נבנה האמון שניתן לתת בה. כל אחד והקצב שלו, כל אחת והמידה בה מתאפשרת לה פגיעות, ובהחלט יהיו מחוזות שיישארו מוכמנים ומוגנים, אבל זה בתנועה, כל הזמן, וזה מזמין אותנו – שוב – לחקירת עומק לגבי יחסינו עם אחרים, עם קבוצות השתייכות, עם העולם.
ובעבורי, התהליך המופלא, החשוב, של בניית המרקם הקבוצתי והאפשרות לסמוך עליו, נסמך על האיכויות האמורות של המפגש החי: על האינטראקציות האינטימיות, על האנרגיה החיה המתעגלת, התנועה החופשית הפועמת, על הביחד.
ובזום, שבו אנחנו נקודה מול קיר, שבה התקשורת והאנרגיה היא קווית, ולא מעגלית – זה אחרת. כשאני כל הזמן לבד, כל הזמן מול כל השאר, הדרך אל האפשרות שלי להניח את חלקי הכמוסים במרחב המשותף המתעתע, לסמוך על עיניים וגוף שמסתתרים מאחורי מלבנים – ארוכה ולפעמים מוגבלת. תהליך יצירת הקבוצה כמרחב בטוח מתערער. זה לא בלתי אפשרי, כמובן, אבל זה הרבה יותר מאתגר.

התהליך המופלא, החשוב, של בניית המרקם הקבוצתי והאפשרות לסמוך עליו, נסמך על האיכויות של המפגש החי: על האינטראקציות האינטימיות, על האנרגיה החיה המתעגלת, התנועה החופשית הפועמת, על הביחד.

ובזום, כשאני כל הזמן לבד, כל הזמן מול כל השאר, הדרך אל האפשרות שלי להניח את חלקי הכמוסים במרחב המשותף המתעתע, לסמוך על עיניים וגוף שמסתתרים מאחורי מלבנים – ארוכה ולפעמים מוגבלת

לעבוד בזוגות – אימת החדרים

ועוד סוג של אינטראקציה מתקיים בקבוצות שאני מנחה, שלומדות וחוות התמקדות: העבודה בזוגות.

כשמגיע הזמן להתחלק לזוגות במרחב המשותף הפיסי, מתחוללת תנועה, יש מין משחק מקדים: עיניים פוגשות עיניים, ניד ראש מסמן הזמנה והסכמה, מילים מוחלפות. לפעמים אזמין להתחלק לזוגות לפי מקום הישיבה, ואז הגוף השלם מסתובב אל עבר מי שעד כה התוודעתי אליו מן הצד, מתמקם מולו.

אפשר להתחלק לזוגות בזום, בודאי – מנגנון החדרים הוא גאוני ממש, אבל גם כאן – החוויה של מפגש מסך-מול-מסך עם אדם מוכר, שפגשתי כבר במלואו, שהוא חלק מהקבוצה שמהווה מרחב בטוח, שונה לחלוטין ממה שקורה בקבוצה חדשה או בסדנה חד פעמית.

תארו לכם, שמישהו היה דחוף אתכם לחדר סגור, ובו אתם פוגשים אדם זר לחלוטין (או – לפעמים גרוע מזה – אדם שאתם מכירים או שמכיר אתכם באופן שטחי בלבד). בעבור רבים, כל נורות האזהרה בגוף מתחילות להבהב ביתר שאת בסיטואציה כזו. לא רק שמדובר באדם זר, גם אין לאן לברוח, אין היכן להסתתר, ובמצב המסוכן הזה אתם מתבקשים להתפשט, או במקרה שלנו – להביט פנימה ולחלוק עם הזר את מה שפגשתם שם, עדין ככל שיהיה. הו, האימה.

תארו לכם, שמישהו היה דחוף אתכם לחדר סגור, ובו אתם פוגשים אדם זר לחלוטין. בעבור רבים, כל נורות האזהרה בגוף מתחילות להבהב ביתר שאת בסיטואציה כזו. לא רק שמדובר באדם זר, גם אין לאן לברוח, אין היכן להסתתר, ובמצב המסוכן הזה אתם מתבקשים להתפשט

הצורך האנושי לחוש את האדם שמולי במלואו

אז הפרק הזה של #חוקרת_זום פחות אופטימי, אולי. להבדיל מקודמיו, הוא (אני) בהחלט אומר: משהו חסר כאן, במרחב המשותף הוירטואלי.

ואולי דווקא ההיפך, אולי הפרק הזה בא להזכיר ולהבטיח שלמרות הנוחות והקורונה וההתארגנות של העולם הוירטואלי והאנושי – לא יעברו אינטראקציות אנושיות חיות מן העולם. כי זה צורך אנושי, צורך של הגוף החי, המצוי באינטראקציה, לחוש את האדם שמולי במלואו, להרגיש איך זה להיות במעגל, להיות חלק, ללמוד לסמוך, לחוות שייכות.

אולי הפרק הזה בא להזכיר ולהבטיח שלמרות הנוחות והקורונה וההתארגנות של העולם הוירטואלי והאנושי – לא יעברו אינטראקציות אנושיות חיות מן העולם. כי זה צורך אנושי, צורך של הגוף החי, המצוי באינטראקציה, לחוש את האדם שמולי במלואו, להרגיש איך זה להיות במעגל, להיות חלק, ללמוד לסמוך, לחוות שייכות

> תראו את התמונה – ציור על קיר בית בצפון איטליה, לפני ימי הקורונה, הסגרים והזום

הפרקים הקודמים בסדרת #חוקרת_זום:

פרק ראשון: ללמוד מרחוק, ללמוד אחרת – הקורונה אילצה אותי לעבור לזום, ואני בחרתי להתחיל להתיידד איתו

פרק שני: בית זה לא רק קופסה שמשדרים ממנה – יחודי ללומדים בזום – הבית כמשאב

פרק שלישי: בואו נדבר על הגוף – מה קשה לגוף שלנו ואיך אפשר לעזור לו לצלוח את הזום