ושוב אתכם במילון המתהווה של התמקדות בבית, מבקשת לבער מילה נוספת שנמצאת בשימוש תדיר, שונה מהמילים שאני מפרקת בדרך כלל, מילות ביקורת כמו "למה" או "ציפיות". המילה שאני מתקשה לשאת מזה זמן מה, ומבקשת בשורות הבאות להעמיד לה חלופות, היא – "להכיל".
לכאורה, מילה נהדרת, איכות שנרצה לראות יותר בעולם – אצל הורים, אצל מטפלים, אצל בני זוג וחברים. נרצה להצליח להיות כאלה בעצמנו, בכל התפקידים הללו.
ואנחנו מנסים – להיות "מיכל".
אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, אומר הפתגם, ואכן, כך אנו עושים. עוד ועוד אני פוגשת הורים, ששוכחים לדבר על עצמם. שמכוונים כל כולם אל הילד. בקבוצות מטפלים עולות עוד ועוד שאלות אשר מגששות אל המטופל – החל מהשיווק שמיועד לברר את צרכיו, ועד התמודדות עם כל מה שמערכת היחסים המורכבת הזו מביאה: נתקים, כעס, אפילו ענייני זמנים וכסף. שוב ושוב מתבוננים במטופל בהקשרים הללו: מה קורה לו, מה מפעיל אותו. רבות מהעצות בקבוצות הללו מציעות גם דרכים לתקן אותו.
בשתי קבוצות האוכלוסיה הגדולות והחשובות הללו – הורים ומטפלים – שחבריהן מחזיקים, לפי מהותם, אחרים הזקוקים להחזקה – ילדים וילדים פנימיים של אחרים, המילה "להכיל" נמצאת בשימוש רחב.
להתבונן במיכל
אני רוצה להזמין אותנו להתבונן דווקא במי שמבקש להכיל, במיכל: מה קורה לו? מה הוא מרגיש? למה הוא זקוק? למשל: הורים בסיום החופש הגדול, עייפים ושחוקים מסיר הלחץ המבעבע, מהחום והלחות, מהעדר רגע שקט לעצמם. למשל, מטפלים שטרודים בדאגות פרנסה, או במה שקרה רגע לפני שהגיעו אל הקליניקה, או רגע אחרי. או פשוט הביטו בתמונה: המיכל סדוק. וככשהמיכל סדוק – איך יחזיק? וכמה זמן יחזיק מעמד?
כשהמיכל סדוק, המכוונות שלנו אל האחר מגיעה מן המקום הפנימי הלא-נראה הזה, מסיבי העץ הבלויים והזנוחים הללו, שלא נתנו אליהם את ליבנו, כי התרכזנו רק בתכולה יקרת הערך. אותו חלק לא-נראה הוא שיוצא כעת אל ועל האחר: בכעס על הילד, שלא רואה אותי; בתסכול מן המטופל, שמבושש לבוא.
כשהמיכל סדוק, המכוונות שלנו אל האחר מגיעה מן המקום הפנימי הלא-נראה הזה, מסיבי העץ הבלויים והזנוחים הללו, שלא נתנו אליהם את ליבנו, כי התרכזנו רק בתכולה יקרת הערך. אותו חלק לא-נראה הוא שיוצא כעת אל ועל האחר: בכעס על הילד, בתסכול מן המטופל
להיות מרחב
אני לא רוצה להיות מיכל. אולי – מרחב. כי מה שבתוך המרחב אינו מובדל ובודאי אינו חשוב מהמרחב עצמו, הוא חלק ממנו. ואם ניקח את ה"מיכל" ונשים במקומו "מרחב", "להכיל" יתחלף ב"להתרחב", בבניין התפעל הנפלא אשר מחזיק בתוכו מעצם מבנהו תהליך של פנימה והחוצה. ואכן, התרחבות כרוכה בהעמקה, בהתבוננות פנימה, בבניה, חיזוק ודיוק של המרחב. וזה אכן תהליך, והוא טומן בחובו גם פחדים וכאב, אבל הוא זה שמאפשר לנו להיות עם השינויים, הטלטלות, החששות שהאחר – ילד, מטופל, בן זוג, חברה – מעוררים בנו.
עוד מילה שיכולה לשמש אותנו לפעמים חלף "להכיל" היא – "להחזיק". בתפקידים הללו, אין ספק שעלינו לעתים קרובות להחזיק, במיוחד ככל שהילדים שמולנו – גם הילדים הפנימיים במבוגרים שמולנו – צעירים או פצועים או מבולבלים ומוצפים. אבל כדי להחזיק עלינו להיות להיות חזקים, מחוזקים, מוחזקים בעצמנו.
ולהחזיק כל הזמן – זה מעייף, וגם מיותר.
החלופה שההתמקדות מציעה לנו היא – להיות עִם. לשבת ליד, להביט בעיניים, לחבק כתף. בשביל מי שאנחנו איתו – זה המון, וכיון שאנחנו לא במאמץ כשאנחנו פשוט עִם, אנחנו יכולים להיות גם עם מה שבתוכנו.
החלופה שההתמקדות מציעה לנו היא – להיות עִם. לשבת ליד, להביט בעיניים, לחבק כתף. בשביל מי שאנחנו איתו – זה המון. וכיון שאנחנו לא במאמץ כשאנחנו פשוט עם, אנחנו יכולים להיות גם עם מה שבתוכנו
איך זה מרגיש?
אני רוצה לשים לב רגע לתחושות המורגשות של המילים:
את "יכל" של המיכל, אני מרגישה בכפות הידיים; הן מתאמצות, וכל שהן מתאמצות להיות יכולות, הן מתעייפות.
את "חזק" של להחזיק אני מרגישה בגב ובחגורת הכתפיים, במיוחד אחרי שיעור יוגה. גם הם מתעייפים לפעמים, בודאי, זקוקים לתחזוקה.
ואת ה"רחב" של המרחב אני מרגישה באגן, שנשען בנוחות, מוחזק ברכות על ידי התמיכה.
את ה"להיות עם" אני מרגישה – נעים…
מיכל שקוף, בלתי נראה
כשתכננתי לכתוב את הפוסט הזה התלבטתי בנוגע לתמונה. מי שעוקב אחרי יודע עד כמה התמונות הן חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלי.
אחת האפשרויות היתה של צנצנת עוגיות שקופה; כי הרי זו הבעיה במי שמכיל: הוא שקוף. לא רואים אותו. למעשה, גם מה או מי שמוכל בתוכו לא רואה את המיכל, וכאן אספקט נוסף של הבעיה: כיצד אפשר להרגיש בטוח בחיקו של מי שאינו נראה? (וכמי שמחזיקה בפוביה מפני מעליות שקופות, אני הראשונה לאשר זאת…).
אבל אז הבנתי, שבתמונת הצנצנת השקופה שוב אנחנו מסתכלים מנקודת מבטו של מי שממילא זוכה לכל תשומת הלב, של מי שמוכל, ואני רוצה לחזור ולהפנות את מבטנו אל המיכל הזה, הבלוי והסדוק. אני רוצה להזמין אותנו לומר לו – אני רואה אותך. אני רואה את הסדקים והחספוס והעייפות, את הצבע הדהוי, דהוי עוד יותר מול הצבעוניות של מה שבפנים. אני רואה אותך, אתה לא רק מיכל, אתה – אתה, ואני איתך עכשיו.
אכן, בעיני, פשוט ככל שזה נשמע ובכלל לא פשוט ליישום, "להיות עִם" הוא האופן המיטבי להיות עם מישהו. אדם ואדם, נוכחות אנושית. וכדי להיות עם מישהו, באופן המלא ביותר, אני רוצה להיות, קודם כל, איתי.
אני רוצה לחזור ולהפנות את מבטנו אל המיכל הזה, הבלוי והסדוק. אני רוצה להזמין אותנו לומר לו – אני רואה אותך. אני רואה את הסדקים והחספוס והעייפות, את הצבע הדהוי, דהוי עוד יותר מול הצבעוניות של מה שבפנים. אני רואה אותך, אתה לא רק מיכל, אתה – אתה, ואני איתך עכשיו