הרבה דברים נכתבו על סרטה המדובר של פאולה רוזנברג "כמו שאת" (קשת 12, 2021), על מה שחשוב בו, על מה שחסר בו, על מה שריגש ועל מה שעצבן בו. אני מבקשת להתמקד בנושא הקרוב ביותר ללבי, הגורם המכונן והמניע בהקשר של דימוי גוף שלילי ושמנופוביה: ביקורת, וביתר דיוק: ביקורת ביחסים קרובים.
הסרט שם במרכזו בנקודה כואבת אך בסיסית: נערות וילדות שאמהותיהן מבקרות את מראה גופן: אומרות להן שהן שמנות, מציעות להן לעשות דיאטה או לאכול פחות, מריעות להן כשהן מרזות (גם ביקורת "חיובית" היא ביקורת). בשלב מסויים (מהר מאוד) הן לוקחות את הביקורת הזו פנימה, ואז היא נמצאת שם גם כשאמא לא בסביבה; זוהי ביקורת פנימית קטלנית, כסחנית, שעולה בכל פעם שהנערה – ואחר כך האשה הצעירה ואחר כך הבוגרת – מסתכלת במראה או נמנעת מכך: את שמנה, את מכוערת, את מגעילה, אין לך רווח בין הירכיים, מי יאהב אותך ככה.
אם יש משהו שסרטה של רוזנברג הביא בהרחבה ממנו, בקטעי ראיונות עם מספר נערות ונשים צעירות מתוקות (ויפהפיות) הרי זו הביקורת הפנימית: סלידה עצמית, בושה, גועל, המנעות מפעילויות, קשיים חברתיים וזוגיים, ומכאן קצרה הדרך להפרעות אכילה הטומנות בחובן סכנות בריאותיות ואף מוות. רוזנברג גם שומעת על ופוגשת את האמהות שטמנו שם את זרע הפורענות, ומתוך חמלה ורצון לעזור היא מציעה להן לשנות את השיח בבית: לא לדבר על הגוף, על מראה, אלא על תכונות ואיכויות אחרות, פנימיות.
אבל כאן מונחת הבעיה. ביקורת היא חלק רב עוצמה, שאי אפשר לבקש ממנו בנימוס לשבת בצד ולשתוק, לתת מקום לחלקים אחרים, נחמדים יותר, לעשות את העבודה, לנהל את האינטראקציה. כדי להתמודד עם הביקורת ועם השפעותיה ההרסניות, חשוב להבין אותה.
ביקורת היא חלק רב עוצמה, שאי אפשר לבקש ממנו בנימוס לשבת בצד ולשתוק, לתת מקום לחלקים אחרים, נחמדים יותר, לעשות את העבודה, לנהל את האינטראקציה. כדי להתמודד עם הביקורת ועם השפעותיה ההרסניות, חשוב להבין אותה
ביקורת = פחד + חוסר אונים
בבסיס הביקורת מונח חשש, פחד, לפעמים חרדה של ממש. יש בנו חלק שדואג נורא לילדה שלנו, למה שיקרה לה, למה שהיא תחווה ותרגיש, אם תהיה שמנה. לפחד הזה מתווסף חוסר אונים: הנה, היא כבר משמינה… הנה היא אוכלת עוד עוגיה, עוד כריך, עוד פרי, הנה הגוף שלה מתעגל, ולי, אמא שלה, אין דרך להציל אותה מהגורל שממנו אני יראה.
כשלפחד מתווסף חוסר האונים, חוסר יכולת לפעול כדי למנוע את התוצאה המפחידה – הוא יוצא בביקורת. אם אני לא יכולה לקחת ממנה את העוגיה, אני חייבת לפחות להגיד לה שהיא ממש לא צריכה אותה. זה יוצא ממני: אני מטיפה, מעליבה, אפילו אם אני רק מעירה בעדינות – מבחינת הילדה שלי זה היינו הך; החוויה היא שמבקשים לשנות אותה, למגר את החלק הזה בה – המראה שלה, האכילה שלה, הגוף שלה; לסלק אותו ולהחליף אותו בגוף אחר, רזה יותר.
קחו רגע להעלות על דעתכם שמישהו – קרוב וחשוב, הכי חשוב, זה שעיניו הטובות מגדירות אתכם – היה אומר לכם שלטובת הכלל צריך להרוג אתכם. תחת איום של מוות, מתעורר מנגנון ההשרדות: הגוף שלנו מבקש לברוח, להלחם, וכששני אלה אינם אפשריים – הוא קופא.
כך קורה גם לחלק המאויים בילדה שלנו – המראה שלה, האכילה שלה, הגוף שלה: כשרוצים להשמיד אותו, הוא יתבצר, יילחם ויקח עוד עוגיה ועוד אחת, וחוויית הקרב תוטמע בתוכה; או שיברח ויקרוס ויגרום לה להרגיש שהיא בזויה ובלתי ראויה לאהבה, או – במרבית המקרים, נוכח כוחה העצום של הביקורת הזו, הוא יידמה לאיילה שלהקת נמרים מקיפה אותה – הוא יקפא: חוויית האיום תישאר להסתחרר לנצח בתוכה, מבלי יכולת לנוע, להגיב, לעשות. תחושה עזה של חוסר אונים, לצד החרדה שמעוררת הביקורת, והנה ביקורת פנימית מייסרת במלוא הדרה.
כשרוצים להשמיד את החלק המאוים בילדה שלנו – המראה שלה, האכילה שלה, הגוף שלה – הוא יתבצר, יילחם ויקח עוד עוגיה ועוד אחת, וחוויית הקרב תוטמע בתוכה; או שיברח ויקרוס ויגרום לה להרגיש שהיא בזויה ובלתי ראויה לאהבה, או – בדומה לאיילה שלהקת נמרים מקיפה אותה – הוא יקפא: חוויית האיום תישאר להסתחרר לנצח בתוכה, מבלי יכולת לנוע, להגיב, לעשות. והנה ביקורת פנימית מייסרת במלוא הדרה
לפגוש את הפחד
תגידו – אז מה עושים כדי הביקורת לא תצא על הילדה שלי ותותיר בה שריטה עמוקה?
קודם כל, לא מנסים לקבור את הביקורת. הפחד שמשתולל שם בחוסר אונים לא ינוח ולא ישקוט עד שיוכל לעשות משהו, להגיד משהו, וזה עלול לגלוש ולהתפוצץ באופן הכי לא מוצלח אם ננסה להשתיקו.
בשלב הזה, במקום החוצה אל הילדה, נרצה לפנות פנימה ולפגוש אותו, את הפחד הזה. לברר – מה מפחיד אותי? להקשיב לו, בסבלנות, לעשות לו מקום, לתת לו אפשרות לבטא עצמו, להכיר בו ולתת לו לגיטימציה. את ההתמודדות הזו פנימה אני תמיד מעדיפה לעשות בהתמקדות, ובנוכחות אדם אחר, שיכול להיות איתי שם. אפילו להגיד: 'נורא מפחיד אותי שהבת שלי תהיה שמנה', כבר מרגיש קצת יותר טוב (תנסו). מערכת היחסים הפנימית שמאפשרת ההתמקדות – אפילו עם חלקי הכואבים ביותר – היא קשובה ומקבלת, וממנה צומח השינוי הפנימי.
"עם יד על הלב", שאלה אותי חברה בשיחה על הסרט, "היית רוצה שהילדה שלך תהיה שמנה?". עצרתי רגע והקשבתי פנימה, לפחדים הפנימיים שלי. דמיינתי איך זה היה נראה (גם זו שאלה של הגדרה, כבר עכשיו לילדה שלי אין רווח בין הירכיים, אבל בשביל להתחבר לפחדים שלי נדרשתי להוסיף על זה עוד כמה וכמה קילוגרמים) ושמתי לב למה שעולה. היא עדיין יפהפיה בעיני, ואם עולה שם דאגה, הרי זו דאגה לביקורת שתפגוש מבחוץ: האם יצחקו עליה או יבוזו לה במעגלים החברתיים שלה? האם היא תחווה דחיה או לעג? האם היא תשנא את הגוף שלה? יכולתי לחוש את הכיווץ. יכולתי לומר לו: בוודאי שאתה דואג לה, אתה רוצה לחסוך ממנה את הכאב הזה, של דחיה ובידוד חברתי.
זוהי רק תחילתה של הידידות (המופלאה) ביני לבין הפחד הזה; הוא לא האויב, וכשהוא מרגיש שמקשיבים לו, שמסכימים שיהיה ונותנים לו מקום לבטא את עצמו, הוא כבר מרגיש פחות חסר אונים, פחות צריך להתפרץ החוצה.
"עם יד על הלב", שאלה אותי חברה בשיחה על הסרט, "היית רוצה שהילדה שלך תהיה שמנה?". עצרתי רגע והקשבתי פנימה, לפחדים שלי. עולה שם דאגה לביקורת שתפגוש מבחוץ: האם יצחקו או יבוזו לה במעגלים החברתיים שלה? האם היא תחווה דחיה או לעג? האם היא תשנא את הגוף שלה? יכולתי לחוש את הכיווץ. יכולתי לומר לו: בוודאי שאתה דואג לה, אתה רוצה לחסוך ממנה את הכאב הזה, של דחיה ובידוד חברתי.
זוהי תחילתה של הידידות (המופלאה) ביני לבין הפחד הזה
רזה = בריאה?
אחד הטיעונים שחזרו בסרט של רוזנברג עוסק בקשר בין השמנה ובריאות: זה לא טוב להיות שמנה, כי זה לא בריא. זהו טיעון מוכר, שכבר הופרך עובדתית, וגם רוזנברג נלחמת איתו בסרט: אני אוכלת בריא, אני בכושר גופני מצויין, אני בריאה – היא משיבה למקטרגת הראשית שמסווה שמנופוביה בטיעונים של בריאות וכושר. זה לא שאין דאגה כזו: בהחלט יכול להיות הורה שחושש לבריאות ילדתו, וזה בהחלט קשור לאוכל ולפעילות גופנית, וכן – לפעמים (אבל ממש לא תמיד) יש קורלציה בין זה לבין משקל.
אבל כאן בדיוק אנחנו חוזרים להזמנה המקורית, לבדוק: מהי הדאגה שלי? האם היא דאגה לבריאות, או דאגה מפני הנראות? אצלי, למשל, באופן אישי, בעוד שהשמנה היא לא הנמסיס שלי (זה לא שאני רזה וגם לא מדובר באהבה עצמית וקבלה רדיקלית של כל חלקי, ממש לא. זה פשוט כיוונים אחרים), החרדה שלי לבריאות ילדי משתרעת (גם) על הנושא הנפיץ של אוכל. וכן, זה מורגש בבית: אני דוחפת ירקות סדרתית, אני כמעט לא קונה ממתקים הביתה, אוכל מעובד הוא מחוץ לתחום מבחינתי, וכן, אני גם מסתכלת לילדים שלי בצלחת לפעמים, ולפעמים גם מתפלקת לי ביקורת. אבל אני בקשר עם הדאגה הזו (בדרך כלל), היא תקפה לגבי כל בני הבית (כולל אותי…), לא חשוב מה מבנה גופם ומשקלם; ואחרי העיבוד פנימה – היא גם בחוץ, מדוברת, מוצגת כדאגה שלי, לא מתחפשת לשום דבר. אני בקשר איתה, ולפיכך היא פחות לחוצה, וגם כשהיא יוצאת החוצה זה ברור למי שממול שהיא לא אומרת עליה שום דבר רע.
החרדה שלי לבריאות ילדי משתרעת (גם) על הנושא הנפיץ של אוכל, וזה מורגש בבית: אני דוחפת ירקות סדרתית, אני כמעט לא קונה ממתקים הביתה, וכן, אני גם מסתכלת לילדים שלי בצלחת לפעמים, ולפעמים גם מתפלקת לי ביקורת. אבל אני בקשר עם הדאגה הזו (בדרך כלל), ואחרי העיבוד פנימה – היא גם בחוץ, מדוברת, מוצגת כדאגה שלי, לא מתחפשת לשום דבר
רזה = יפה?
אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, לפעמים כשנקשיב פנימה פשוט נשמע קול מהדהד: אני פוחדת שהיא תהיה שמנה, כי זה לא יפה. גם לקול הזה נרצה להקשיב, באומץ ובכנות. גם איתו נוכל לעשות חקירה פנימית. נוכל לראות איך הוא שלנו, ניזון אולי ממה שאמא שלנו אמרה לנו כשהיינו בגילה, או מהדוגמניות הכחושות בפרסומות. החברה שלנו מוצפת במשטור-גוף ובביקורת שקובעת מה יפה ומה לא יפה, כל כך מוצפת, שהיא מציפה גם אותנו, מבלי שנרגיש.
כשאנחנו אומרים לילדה שלנו: אל תאכלי את העוגיה, זה לא בריא, ובסתר ליבנו מוטרדים מהמראה שלה ולא מטריגליצרידים, זה מורגש (לילדים שלנו יש חושים חדים והם מבחינים בשקרים ובצרימות, במיוחד באלה שלנו). למעשה, זה מורגש כאסון גדול יותר: לא רק שאמא חושבת שאני שמנה ומכוערת, היא כל כך מפחדת מזה, זה כזה דבר נורא, שהיא אפילו לא יכולה לומר את המילה המפורשת.
הפחדים שלנו – לרבות הפחד שלנו מכך שהילדה שלנו תהיה שמנה, כי אנחנו היינו ילדות, נערות או נשים שמנות וסבלנו, או פשוט כי התפיסה ששמנה = מכוערת הוטמעה בנו עמוק – לא נעלמים בעקבות המפגש שלנו איתם בהתמקדות. ככל שהפחד גדול, כך הוא זקוק לעוד ועוד הקשבה, הקשבה שמעמיקה את מערכת היחסים ביני לבינו, מאפשרת לעוד שכבות עתיקות לעלות אל פני השטח ולנוע. זה לא תהליך קל או פשוט, אבל הוא מאפשר לנו מערכת יחסים אחרת עם הילדה שלנו שמביטה בנו בעינים כלות.
כשאנחנו אומרים לילדה שלנו: אל תאכלי את העוגיה, זה לא בריא, ובסתר ליבנו מוטרדים מהמראה שלה ולא מטריגליצרידים, זה מורגש. למעשה, זה מורגש כאסון גדול יותר: לא רק שאמא חושבת שאני שמנה ומכוערת, היא כל כך מפחדת מזה, זה כזה דבר נורא, שהיא אפילו לא יכולה לומר את המילה המפורשת
לחתור לשינוי אידאל היופי
אבל תפקידנו כאמהות לא מסתיים שם. הוא מזמין אותנו להצטרף גם להתמודדות עם הביקורת במרחב הציבורי, לחתור לשינוי אידאל היופי, להרחבתו וגיוונו, להשבתו אל מה שהוא אמור להיות – עניין של טעם: נשים שמנות ורזות, צעירות, מבוגרות, כהות עור או אפורות שיער, בעלות חזה גדול או קטן, ישבן עגלגל או שטוח – לכולן יש מקום בהיכל היופי. זהו תהליך מורכב שכבר נמצא בעיצומו, והוא עובד, ולמען בנותינו ובנותיהן, אנחנו רוצות לתמוך בו. בהתחלה זה אולי ירגיש מלאכותי, אבל לאט לאט גם אנחנו נתרחב אל מנעד הגדרות של יופי.
והערה קטנה לסיום: בסרטה של רוזנברג היו רק נשים. ילדות, נערות, אמהות, צופות, מבקרות, מטפלות. בנים וגברים נעדרו ממנו לחלוטין, וחשוב לומר, שנערים וגברים סובלים גם הם מדימוי גוף שלילי באותו אופן ממש, מושפעים מן הקולות בבית ובחוץ במידה דומה.
גם אבא מוזמן לזכור שהילד או הילדה שלו כמהים למבטו המאשר, האוהב, המתפעל, נמקים מהערות שהוא זורק על מבנה גופם (או על מבנה גופה של אמא…), וגם הוא מוזמן להתחבר לפחדיו.
זה לא פשוט להיות הורה; הדאגה לילדים שלנו היא כוח רב עוצמה שמנהל אותנו מבלי שנרגיש, ומשאיר חותם בילדינו, לטווח הארוך. התנועה החשובה ביותר שנוכל לעשות כדי שנוכל להיות איתם באופן מעצים ומחזק, ולא בביקורת, כדי שירגישו את אהבתנו ולא יידבקו בהם פחדינו, היא התנועה פנימה.
גם אבא מוזמן לזכור שהילד או הילדה שלו כמהים למבטו המאשר, האוהב, המתפעל, נמקים מהערות שהוא זורק על מבנה גופם (או על מבנה גופה של אמא…), וגם הוא מוזמן להתחבר לפחדיו
