תמונה גדולה, פרטים קטנים

את הבלוג הזה אני כותבת מזה כעשור, מאז שהתחלתי לעסוק בהתמקדות. גם התמונות שבו צולמו על ידי במהלך העשור הזה, והמילים והתמונות הן חלק מהתהליך שלי, מהדהדות את מה שקורה לי ביחסי עם הבפנים, ואת מה שקורה לי ביחסי עם הבחוץ.
חלק גדול מהתמונות אני מצלמת בחופשות (וחלק גדול מהחופשות אני מצלמת תמונות…). הנוף האהוב עלי לחופשות הוא של הרים ירוקים זרועי כפרים קטנים, גולשים אל הים, טובלים ביערות: האיזורים הכפריים של אירופה, טבע עם נגיעות ידי אדם.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וגם באינסוף

בשנת 2013 הייתי בחופשה בחבל ליגוריה שבאיטליה. עצרתי ושמתי לב, בעודי עומדת בתוך יופי עוצר נשימה, לחוויה: שואפת לתוכי את הריחות של גוני הירוק והכחול, טועמת את האוויר הצלול, מרגישה את השקט מלטף. שום מילה לא עלתה בי, רק תחושה טהורה.
היה משהו חד פעמי וכּוּלִי ברגעים הללו: את מה שסביבי השארתי שם, לקחתי איתי רק את החוויה הבלתי ניתנת להעברה – חוויה של מלוא החושים שאין דרך לתאר במילים, שאי אפשר לצלם, למסגר, למשטר. למעשה, קשה אפילו לשמר בזכרון.
ומדי פעם עצרתי, וצילמתי. לא נופים רחבי ידיים, הרים נישאים או ים עד האופק. צילמתי פרטים: שביל מתעקל ביער, רחוב מוצל, מדרגות מוליכות אל בית, צמח מתרפק על קיר, כבסים מתבדרים על חבל…
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אומר הפתגם, ואני חושבת: אלוהים נמצא – ועוד איך נמצא – גם באינסוף הכולל ומלא ההוד הזה. אבל אותו אין שום דרך להגדיר, להגיד, לתקשר, להעביר הלאה, למישהו.

לקחתי איתי רק את החוויה הבלתי ניתנת להעברה – חוויה של מלוא החושים שאין דרך לתאר במילים, שאי אפשר לצלם, למסגר, למשטר. למעשה, קשה אפילו לשמר בזכרון.

התמקדות – פוקוסינג – זה בדיוק זה

שמה המקורי של ההתמקדות לקוח מפעולת המצלמה כשהיא מדייקת פרט – פוקוסינג. פעולה שיש בה עצירה, תשומת לב, התכוונות, תנועה עדינה.
קשה לי כל כך להסביר התמקדות (ולא שלא ניסיתי, כל הבלוג הזה מנסה), אבל קל לי לתת דוגמאות, לזקק דימויים, להגיע עם אדם אל התמונה הזו, אל התחושה הזו, אל החדות שלה, באופן שמשחרר בתוכו אנחת רווחה שאומרת: זה זה, בדיוק זה…
למשל, איזו תחושה מעלה בך התמונה הזו?

ומה מושך את תשומת לבך בתמונה הזו? ואיזו תחושה זה מעלה בגוף?

וכאן?

שמה המקורי של ההתמקדות לקוח מפעולת המצלמה כשהיא מדייקת פרט – פוקוסינג. פעולה שיש בה עצירה, תשומת לב, התכוונות, תנועה עדינה

והתמונה הגדולה? היא תמיד שם, מורכבת מכל התמונות הקטנות וגדולה בהרבה מסך חלקיה. והדרך שלנו לפגוש אותה היא דרך הגוף, במלוא חושיו.

להתמתח מול הנוף

כעבור כשלוש שנים, חזרתי לאיטליה, הפעם לחבל פיאמונטה (ממש מעל ליגוריה), והפעם שמתי לב לשינוי, לחדש: שמתי לב שאני יכולה לראות את התמונה הגדולה, לנשום את הנוף הרחב, להתמתח למולו, כשהוא נמתח למולי, מסכים להצטלם, להחקק בי וללכת איתי הביתה, פנימה.
כי ככה זה בהתמקדות: אנחנו מתחילים מהפרטים הקטנים – תחושה, כאב, התרגשות. משהו מציץ ומסקרן ואנחנו מסכימים לשהות איתו לעומק, בסבלנות, כמה זמן שצריך, אפילו שנים. ואז, פתאום, אנחנו מגלים שהתמונה הגדולה פרושה בפנינו, גדולה בהרבה מסך חלקיה
ואכן, זה היה השלב אליו הגעתי אז בתהליך שלי (ובתהליך של התמקדות בבית): רחבה יותר, רואה, חשה וחווה הלאה וקדימה ולרוחק ולרוחב. וכך הוא הולך ונמשך גם היום, והלאה: עוד ועוד פרטים קטנים, הלאה וקדימה בתמונה גדולה, התמקדות והתרחבות.
אז הנה לפניכם מרחבים, והמלצה: כשאתם בחוץ, בין צילום לצילום, הניחו בצד את הנייד ונשמו את החוויה במלואה.

אנחנו מתחילים מהפרטים הקטנים – תחושה, כאב, התרגשות. משהו מציץ ומסקרן ואנחנו מסכימים לשהות איתו לעומק, בסבלנות, כמה זמן שצריך, אפילו שנים. ואז, פתאום, אנחנו מגלים שהתמונה הגדולה פרושה בפנינו, גדולה בהרבה מסך חלקיה