בשנים האחרונות ידענו שני משברים קולקטיביים גדולים, שחשפו מנגנונים רבי עצמה במישורים שונים: במישור הפוליטי, החברתי, האישי. במאמר זה אתבונן בתופעות (הדומות להבהיל) בהן חזינו במשברים אלה, ברמה המערכתית, הבינאישית וברמת הגוף-נפש.
אמנם הכותרת לעיל מדברת על טראומה קולקטיבית, אבל זה מונח שאני פחות מתחברת אליו, יש בו משהו קולקטיבי מדי… מונחים מדוייקים יותר בעבורי הם טראומה בשדה או במרחב המשותף.
מדובר על אירוע, מצב או תקופה של חרדה שפוגשת קבוצה גדולה של אנשים, בין אם ישירות כאינדיבידואלים (כמו בתקופת הקורונה) ובין אם מדובר בטראומה שפקדה באופן ישיר רק חלק מהקבוצה, אבל בהיותה אירוע דרמטי במיוחד, כמו אירועי השבעה באוקטובר, היא מכה גלים סביב, נוגעת בחרדות עמוקות ובינדוריות שטמונות בכולנו.
החרדה מחפשת הגיון
לפני כמה שנים הנחיתי מפגש נציגים של קונסטלציה משפחתית. אני אוהבת לשתף בקונסטלציות שאני מנחה נציגים שזוהי להם הפעם הראשונה בקונסטלציה; החוויה הראשונית שלהם, נטולת המידע אודות הקונסטלציה ואודות תפקידם בה, מביאה אל המרחב דברים מעניינים במיוחד אשר שופכים אור מרתק על תופעות בשדה.
במפגש ההוא, אחת הנציגות החדשות עמדה על הבד של החרדה. היא לא ממש הבינה מה זה אומר (אף אחד לא מבין, בינינו), אבל נתנה ביטוי למה שעלה בה. בכל פעם שפניתי אליה ושאלתי אותה – מה שלומך? מה קורה אצלך? ענתה – אני מנסה להבין מה קורה פה.
אכן, היא ייצגה באופן מושלם את החרדה.
.
הנסיון להבין מה קורה פה, לעשות סדר בכאוס באמצעות ההגיון, לארגן את המציאות באמצעות הכלים הנפלאים של השכל שלנו – הוא חלק בלתי נפרד ממנגנון החרדה.
החרדה, או פחד המוות, היא חוויה גופנית כוללת של מצוקה איומה, השרדותית, של איום על החיים. חוויה שחלק מהותי ממנה הוא חוסר אונים, חוסר יכולת להציל את עצמי (או את היקרים לי) מהמוות המאיים.
בעבור הגופנפש האנושי, ודאות ובהירות הם צרכים רבי עוצמה, ובמצב של לא-ידוע החרדה מתעצמת פי כמה; ההגיון והידע הם הכלים שאמורים להציל אותו מהחוויה הזו של פחד המוות, שאמורים לתת לו אונים, להגיד לו מה לעשות: אני מחפשת מידע שיעזור לי לשקול את צעדי, להחליט אם לברוח או להלחם. מותר האדם מן הבהמה הוא היכולת הקוגניטיבית לעבד אינפורמציה, במרבית תחומי החיים של רובנו זהו האמצעי המרכזי שמתווה לנו את הדרך.
בעבור הגופנפש האנושי, ודאות ובהירות הם צרכים רבי עוצמה, ובמצב של לא-ידוע החרדה מתעצמת פי כמה
פיסת אינפורמציה לקרוא לה "אמת"
אלא שכשמדובר בחרדה, מתבטל מותר האדם. החרדה כלל לא מבינה הגיון. כשהגוף שלנו בחרדה, החלקים המופעלים במוח הם אותם חלקים עתיקים, חייתיים, נטולי שפה, שמבקשים לשמור עלינו מאותה סכנת מוות. האיילה שמרגישה את הנמר קרוב מדי לא משקללת תודעתית את המרחק ביניהם, את מהירות הריצה של הנמר ביחס למהירות הריצה שלה, את פני השטח, ולא מקבלת החלטה מושכלת. הגוף שלה הוא שמגיב, בשבריר שניה: הוא בורח, או נלחם, או קופא, שגם זו דרך התמודדות מועילה במיוחד עבורה: טמפרטורת הגוף שלה צונחת, הדופק שלה מאט, הגוף מוטל ללא תזוזה, ולפעמים הנמר יחשוב שהיא מתה וילך לחפש משהו מעניין יותר.
.
ממש כמו אצל החיות, כשהגוף שלנו בחרדה, מופעל גם אצלנו מנגנון ההשרדות ששומר עלינו ומצווה להלחם, לברוח או לקפוא. החלק המפותח, הקוגניטיבי של מוחנו כבר לא מנהל את המערכה. ברוב המקרים הוא מנוטרל, וכל נסיון לומר לחרדה, או לאדם החרד – אין ממה לפחד, לא יישמע בגוף, אין לו מקום.
למעשה, כשהגוף בעוררות של חרדה, נסיונות מילוליים להרגיע אותו יחוו אצלו לעתים קרובות כמו נסיון מסוכן מאוד לגרש את הפחד, למוטט את השמירה, משמע – יש הרבה ממה לפחד.
.
אבל יעיל או לא מבחינת הגוף החייתי שלנו, החלק האנושי שבנו שמנסה להבין, שמבקש להציל אותנו על ידי הקוגניציה שתכוון אותנו לפעולה הנכונה, ממשיך לעבוד במקביל. וכך אנחנו במערבולת: החרדה מציפה את הגוף, הלא-ידוע בסיטואציה כזו הוא קשה מנשוא, והמחשבה, נואשת, תרה אחר עוגן להאחז בו, אחר אינפורמציה שתעזור לה לעשות סדר בכאוס, להשמר מהמוות.
כשהיא מוצאת פיסת אינפורמציה שמרגישה לה מוצקה דיה היא דבקה בה, מוכרחה להאמין לה, לקרוא לה "האמת". "האמת" היא תמיד מוחלטת, היא נאראטיב מוצק וקוהרנטי, והיא מייצרת בינאריות: אנחנו טובים או צודקים, והם רעים (ולפיכך מי שבעדנו הוא טוב ומי שבעדם הוא רע).
למשל: המגפה הורגת, והחיסון יציל אותנו.
בהערת ביניים (כי מדובר בדיון חשוב כשלעצמו) אומר שאותן פיסות אינפורמציה בהן אנו נאחזים במצבים של משברים קולקטיביים ורואים בהן "אמת" מקורן, לרוב, באמצעי התקשורת – עיתונות, אינטרנט, רשתות חברתיות. זהו פרט חשוב בבואנו לשקול אם להסיר את המרכאות מהמילה "אמת".
כשהחרדה מוצאת פיסת אינפורמציה שמרגישה לה מוצקה דיה היא דבקה בה, מוכרחה להאמין לה, לקרוא לה "האמת". "האמת" היא תמיד מוחלטת, היא נאראטיב מוצק וקוהרנטי, והיא מייצרת בינאריות: אנחנו טובים, הם רעים
האחר הוא הנמר
כתבתי בעבר על מערבולת הטראומה והביקורת, ועל מופעיה באינטראקציה, במערכות שאנו חלק מהן. השפעותיה של המערבולת הזו רלוונטיות מאוד לענייננו.
נניח שהגוף שלי מאתר סכנת מוות; למשל: סכנה של אויב אמיתי שטבח והרג בי, של ממשלה שלתחושתי מורידה אותנו אל האבדון, של מוות ממחלה, או של מוות מחומרים שיוחדרו לגוף שלי.
בהעדר אפשרות ממשית להלחם בסכנה האמיתית או לברוח ממנה, החרדה המשתוללת פונה לאן שאפשר – אל מי שלידי, אל האדם האחר, זה ששונה ממני, או שחושב אחרת ממני: מי שעלול להדביק אותי במחלה שתמית אותי, או מי שמנסה לכפות עלי להכניס את החומר המסוכן לגוף שלי. מי שקורא להגיע להסכם לשחרור החטופים ולהפסקת הלחימה, מי שקורא להלחם עד לנצחון המוחלט, מי שלא יוצא להפגין, מי שמביע חמלה על תושבי עזה.
בפועל, בל נשכח, כולנו איילות חרדות עד מוות, אבל שלא כמו בטבע (הנה מותר האדם מן האיילה), אנחנו חווים זה את זה כאיום, כסכנה, כנמר.
בהעדר אפשרות ממשית להלחם בסכנה האמיתית או לברוח ממנה, החרדה המשתוללת פונה לאן שאפשר – אל מי שלידי, אל האדם האחר, זה ששונה ממני, או שחושב אחרת ממני
אי אפשר לשכנע פחד מוות
בשלבים הראשונים, הקוגניציה שלנו מנסה גם לעבוד החוצה, כדי להציל אותנו מסכנת המוות. היא אומרת לעצמה, רגע, זה לא נמר, זה אדם רציונלי שעומד מולי, אני אנסה להסביר לו למה עליו להצטרף אלי, להרגיש כמוני, לפחוד ממה שאני פוחדת ולאמץ את הדרך שהקוגניציה שלי סימנה כהצלה. אני אחלוק איתו את האינפורמציה שיש לי, את "האמת" שהיא נחלתי, אני אשכנע אותו שהפחד שלי מוצדק ושלו לא, ואז הוא יבין וירגע, ויפסיק לסכן אותי. כך לא אהיה חסרת אונים, כך אנצל ממוות!
אבל גם האדם שמולנו חרד, וכמו שכבר הבנו – אי אפשר לשכנע פחד מוות.
רבים מכם שקוראים את זה עכשיו, ודאי מצאו את עצמם באחד הצדדים בשנים האחרונות או אפילו ממש בימים אלה, וניסו לשכנע את הצד השני בעמדתם, ונכשלו שוב ושוב. איך הם לא מבינים?? הנה אני מסבירה ומביאה ראיות ומעלה טיעונים עתירי הגיון, נתלית באילנות גבוהים של מומחים, ועדיין הצד השני מסרב, מתבצר בשלו.
ואז זה ממשיך. יש לנו חרדה, ויש לנו חוסר אונים, שרק הולך ומתגבר כשמי שמולנו, שמסתמן כנמר אבל אולי הוא אדם, לא משתכנע ופעולותיו ממשיכות לאיים עלינו.
ואז נפתחת הדרך לביקורת המשתוללת, אשר מורכבת מאותם חומרים מהם עשויה הטראומה: פחד וחוסר אונים.
בהתחלה נקרא להם בשמות כמו טיפשים, עוורים ובורים. אולי זה עוד נסיון רפה של הקוגניציה להסביר: היכולת הקוגניטיבית שלהם לקויה, בגלל זה הם לא מבינים.
אבל מהר מאוד הקוגניציה עוברת לעבוד בשירות הביקורת. אם ההגיון אומר שאדם היה משתכנע ומתייצב לצידי – כנראה שהלא-משתכנעים אינם בני אדם.
בשלב הזה הביקורת מסלימה והופכת לדה-הומניזציה: הם חסרי רגשות או מטורפים או שטופי מוח. הם חסרים את מה שהופך אדם לאדם: רגש ושכל. בשלב הבא הביקורת גם תגיד עליהם שהם רוצחים (או מפיצי מחלות, או נאצים). השלב הבא מפחיד באמת – מעבר ממילים למעשים.
שום דבר טוב לא צומח מהביקורת
אותו תהליך בדיוק מתחולל גם אצל הצד השני, בכיוון ההפוך – הוא נאחז במה שנדמה לו כ"אמת" בתוך הכאוס, מנסה לשכנע את פחד המוות שלי שהוא טועה, מאשים אותי. הביקורת זורמת ממנו בחזרה אלי, תוקפת אותי.
אכן, התנועה של הביקורת במרחב היא תנועה של מערבולת. על אף שמטרתה היא לשנות, הביקורת לא יכולה לשנות כלום. מה היא כן עושה? מעוררת עוד ביקורת, כתגובה, וחוזר חלילה. תנועת המערבולת מאיצה, מסלימה, מציפה את המרחב וסוחפת את כל מי שנמצא בו.
.
כי כשמישהו מבקר אותנו, כשמישהו אלים כלפינו (גם אם מילולית), הגוף שלנו מגיב בדיוק כמו שהוא מגיב מול נמר; בשביל הגופנפש שלנו גם הביקורת נחווית כסכנת מוות, וזה כבר לא הגורם הראשוני לטראומה שעומד במוקד המערבולת, אלא העוררות התגובתית של הביקורת עצמה שממשיכה את התנועה המסחררת.
ואם נחזור רגע שוב לגורמים בעלי ההשפעה במרחב הציבורי, ניתן לראות בשני האירועים הגדולים הללו איך השלטון והתקשורת (לפעמים הם באותו צד, לפעמים בצדדים מנוגדים, לפעמים גם וגם, תלוי במה) מלבים את המחנאות ואת הניכור והאיבה בין המחנות, מתייצבים בלי בושה בצד אחד, מציגים אותו כמחזיק באותה "אמת", ויורים חיצי ביקורת בצד השני (לפעמים לצד קריאה לאחדות, שמשמעותה האמיתית היא: עזבו את הצד שלכם, בואו עמדו לצידנו, אנחנו צודקים, הצד השני טועה, או אפילו רוצח). 'הפרד ומשול' משתלב מצויין עם 'הפחד ומשול'.
.
זה מה שקרה כאן בתקופת חיסוני הקורונה, זה מה שקורה כאן מאז השבעה באוקטובר. תחושה של שדה קרב עקוב מדם, של שנאה יוקדת, של פחד מוות, של יאוש וחוסר אונים – בין אדם לחברו.
אני רוצה לומר: שום דבר טוב לא צומח מהביקורת: לא ישועה, לא תקומה, לא בריאות, לא בטחון. לא ברמה האישית – כולנו מרוסקים; וכיון שהקולקטיב מורכב מאיתנו – גם לא ברמה הקולקטיבית.
בשביל הגופנפש שלנו גם הביקורת נחווית כסכנת מוות, וזה כבר לא הגורם הראשוני לטראומה שעומד במוקד המערבולת, אלא העוררות התגובתית של הביקורת עצמה שממשיכה את התנועה המסחררת
לזכור: גם הם בני אדם, גם הם פוחדים
אבל למרות שגם אני חשה יאוש כרגע עמוק מן המצב הנוכחי, ארצה בכל זאת לתת כאן פתח לתקווה. אני לא יודעת מה ישים ומה אפשרי, אבל הנה מה שהייתי רוצה שיקרה:
הייתי רוצה שנזכור שאנחנו מוקפים בבני אדם, ושגם הם, כמונו, חושבים, מרגישים, פוחדים.
והייתי רוצה שכל אחד ידבר על עצמו, וכל אחת על עצמה, במקום על האחר.ת, ושנתחיל לדבר על פחדים ועל אמונות, במקום על "אמת".
הייתי רוצה שמישהו יגיד: אני חושש מהממשלה ומדרכה, ומאמין בהפגנות ובכוחן ליצור שינוי, ולפיכך אני הולך להפגין. שמישהי תגיד – אני חוששת מהקורונה, ומאמינה בחיסון ובכוחו למנוע מחלה, ולפיכך אני מתחסנת.
וכן, אני יודעת, בשתי הדוגמאות הללו "האמת" שלנו כוללת את זה שאנחנו זקוקים למסה של אנשים כדי להינצל, אבל זו איננה אמת, אנחנו לא יודעים כלום ושום דבר על העתיד; זו אמונה, וזה פחד, ושניהם לגיטימיים, אבל כך גם אמונות ופחדים של האחרים.
וזה לא רק איך לדבר, זה גם איך להקשיב, איך להגיב, כדי להאט את תנועת המערבולת: הייתי רוצה שאפשר יהיה להקשיב לאחר ולומר לו – גם אם אנחנו לא פוחדים בכלל ממה שמפחיד אותו – כן, זה מאוד מפחיד אותך, טוב שמצאת משהו שמפחית מחוסר האונים שלך בסיטואציה המפחידה הזו.
קוראים לזה אמפתיה, ובניגוד לביקורת שהורגת, האמפתיה מביאה ריפוי.
