"אני לא שולטת בעצמי", "אני מתחרפנת, משתגעת!", "הנה יוצאת ממני המפלצת הזו" "אני בוכה מכל שטות", "שוב אני צורחת על כולם", "עכשיו הכל ברור – קיבלתי וסת".
המשפטים הללו, של נשים שמתארות את "הימים האלה בחודש", הימים שלפני קבלת הוסת, מדברים (ולא בשפה יפה) על מופעי PMS – תסמונת קדם וסתית.
אנחנו – וגם הסובבים אותנו – כל כך מורגלות בתיוג הזה, כל כך מתקוממות על השליטה שניטלת מאיתנו, שאנחנו מבקרות, קוראות לעצמנו בשמות, כועסות על הוסת, על ההורמונים, על עצמנו.
אני רוצה להציע התבוננות אחרת. אני רוצה להציע שמדובר, למעשה, במתנה. למשך מספר ימים בחודש, הגוף שלנו מתנער מכבליו. כל ה"צריך" וה"לא נעים", כל ה"חייבת להשתלט על עצמי" וה"מוכרחה להירגע" – כל מה שבדרך כלל משאיר אותנו בתלם – לא עובד. הוא עושה מה שבא לו. למשך מספר ימים בחודש, הגוף שלנו מתנהג כמו ילד בטנטרום, שכל גופו אומר: את תקשיבי לי, ו-ע-כ-ש-י-ו!
אלא שכמו עם ילד בטנטרום, לא תמיד זה עוזר לו. לפעמים אנחנו נמשיך ללכת, נתעלם מהצרחות ונגיד לו: אני הולכת, אתה בא או נשאר פה לצרוח? לפעמים אנחנו נצרח בחזרה: די! אני לא יכולה יותר! אבל ברוב המקרים גם נתבייש, נתייאש, נחשוב עד כמה אנחנו לא בסדר כאמהות. ממש כמו שאנחנו מרגישות כשהגופנפש משתולל סביב הוסת.
אי אפשר להתעלם
תגידו – איזו מתנה יש בילד בטנטרום או באשה שמאבדת את זה מטעמים הורמונלים?
המתנה היא בכך שאי אפשר להתעלם – מתנת האין ברירה. ממש כמו עם ילד בטנטרום האפשרות היחידה באמת לצלוח את כל הדבר הזה בשלום היא להסכים להיות שם.
כשהילד שלנו משתטח בצרחות על רצפת הקניון הדבר היחיד שבכוחנו לעשות (ובאורח פלא זה גם מאפשר לזה לעבור הרבה יותר מהר, תנסו) זה לשים לב לכל התחושות שלנו. ממש לומר לעצמי: חם לי ויש לי פיפי והשכנה שעברה עכשיו בטח חושבת שאני אמא איומה, ואין לי כוח, פשוט אין לי כוח לצרחות האלה. ואני שמה לב לתסכול שלי ולכעס שלי וליאוש שלי. ואני מרגישה לכודה. ובא לי לקום וללכת ולהשאיר אותו לצרוח פה עד מחר.
כשאנחנו מכירות בכל זה שעולה בנו מול הילד שלנו שבטנטרום, רק אז צצה אפשרות להסתכל עליו אחרת. לא מתוך המקום הלחוץ, המתבייש, העצבני, אלא מתוך מקום רחב יותר ששם לב לכל זה בתוכנו. וכשאנחנו מסתכלות על הילד שלנו מהמקום הרחב הזה, אנחנו יכולות לראות אותו: את התסכול שלו, את הכעס שלו ואת היאוש שלו. אנחנו יכולות אפילו לראות הכאב שלו, ושאולי גם הוא מרגיש לכוד…
אז ההזמנה היא להסכים להיות שם גם בזמן שלפני הוסת (ובמהלכה). בזמן הזה שהמסכות נושרות, והבפנים מתפרץ, לא מסכים לשתוק. כשכל מה שאנחנו מסתירות יפה יפה (או לפחות מנסות), גם מעצמנו, במהלך שאר ימות החודש, שוצף וקוצף ועולה למעלה, על פני השטח, ולא נותן להתעלם.
ההזמנה היא להסכים כי אין ברירה, אבל באמת להסכים: להתבונן בסקרנות על מה שקורה לי, לשים לב לכאבים הפיסיים – איפה הם בגוף? מה יש שם בדיוק? לעייפות – כמה אני עייפה… אולי באמת לנוח? לדמעות, ולצער העמוק שנמצא שם. לזעם, ולתסכול וליאוש שמציפים אותו. לכך שצרחתי על בן זוגי על איזו שטות, אבל רגע, אולי זו לא שטות? אולי באמת יש שם כאב גדול מתחת? אולי יש שם צורך אמיתי ועמוק? אולי אני יכולה לשים לב למה אני זקוקה ממנו כרגע?
ההזמנה היא להסכים להיות שם גם בזמן שלפני הוסת (ובמהלכה). בזמן הזה שהמסכות נושרות, והבפנים מתפרץ, לא מסכים לשתוק. כשכל מה שאנחנו מסתירות יפה יפה (או לפחות מנסות), גם מעצמנו, במהלך שאר ימות החודש, שוצף וקוצף ועולה למעלה, על פני השטח, ולא נותן להתעלם
הזדמנות להתמקדות
ואפשר גם להביא לשם את ההתמקדות, ממש. בהתמקדות אנחנו מזמינות את הגוף להראות לנו. אנחנו מחכות שיעלה את התחושה המורגשת: הפחד שמרגיש כמו גוש בגרון, הכעס שמפעפע כמו הר געש בבטן, העצב שלוחץ על העיניים. אנחנו לוקחות פסק זמן מהמצב הרגיל שלנו, שבו אנחנו עסוקות, ממהרות, פוחדות להרגיש, מתעלמות, ואנחנו רוצות להקשיב לגוף. להקשיב לו ממש, באופן שמאפשר לו לספר לנו מה קורה, למה הוא זקוק. להקשיב באופן שמאפשר למה שתקוע שם לנוע הלאה וקדימה.
המפלצת האדומה הזו, כמו כל המפלצות החיות בתוכנו, היא לא אויב אכזר וכוחני. היא ציפור קטנה ורועדת שפעם בחודש הגוף שלנו נותן לנו את האפשרות לפגוש אותה, להקשיב לה, אם רק נסכים.