ללמוד התמקדות, ללמוד לצייר

בקטגוריה שבה אתם גולשים – 'ספרים וסרטים מדברים התמקדות', אין שום ספר שעוסק בפועל בהתמקדות. ולא משום שחסרים: ישנם בעולם לא מעט ספרים שמדברים על התמקדות שתורגמו משפות אחרות או נכתבו במקור בעברית על ידי מתמקדות ומתמקדים, אבל הספר "לְהָעֵז, לְצַיֵּיר" שכתבה ואיירה לילך תפילין, הוא גם וגם: הוא מדבר (נפלא ובהיר!) על התמקדות, וגם מדבר התמקדות כמו הספרים האחרים שמעניינים אותי.

אני מכירה את לילך כבר כמה שנים, מהימים ש'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' היה בגדר רצון (שזה השלב העוברי של יצירות), ואני מאוד אוהבת אותה, כך שכל מה שנכתב בתוכי לקראת הפוסט הזה (שחיכה לחודש הספר העברי כדי להכתב), בעצם רצה להכתב על לילך. אבל עוד בקמפיין ההדסטארט שקדם להוצאת הספר (והיה גם הוא תהליך התמקדותי להפליא), הבחינה לילך בינה לבין 'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' – הספר, שיש לו רצונות ודאגות ורגשות משלו, ואותם הוא חולק עם לילך, שמקשיבה ומגיבה, קצת כמו אמא או אחות גדולה.

וככה זה גם בהתמקדות: החלקים בתוכנו, התחושות, הרגשות, הדימויים, הדמויות הפנימיות, הילדות הפנימיות והילדים הפנימיים, הם כולם שלנו, אבל הם גם נפרדים מאיתנו, הם אינם "אנחנו", וכך, למעשה, מתאפשרת מערכת היחסים איתם, שעומדת בבסיס ההתמקדות. האופן שבו נהיה עם כל אלה בהתמקדות, דומה מאוד לאופן שבו נרצה להיות עם ילדים. ואכן, בגישת התמקדות בבית, שמשלבת התמקדות ויחסים, אנחנו שמים לב עד כמה זה דומה: להיות עם מה שבתוכי ולהיות עם מישהו קרוב, למשל – הילדים שלנו, ומה מאפשרת לנו ההתמקדות בשני המקרים.

להתבונן בעולם כמו ילדים

אבל רגע, לפני שאפליג עוד אל תוך האופנים בהם 'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' מדבר התמקדות, ואשתדל גם אני להפריד אותו מלילך עד כמה שניתן, אולי כדאי שנציג אותו: 'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' הוא מדריך לצליחת פחדים בדרך להגשמת חלומות יצירתיים, והוא כולל שני קורסים מעשיים: קורס התמקדות קצר (ומיוחד) וקורס ציור (כמו ילדים) ורישום מופשט. הכי פשוט (ועוד נחזור ל"פשוט" בהמשך הפוסט): כדי לְהָעֵז לְצַיֵּיר יש צורך להעז – להתמודד עם מה שמכונה בעגה המקצועית "חסמים", בשפה הרוחנית "התנגדויות", ובלשונה של לילך – הרים של פחד, וגם, ובכן – לצייר. לילך עוזרת לקוראים (אגלה לכם חצי סוד, שם המשפחה הקודם של לילך היה "עוזר" – כמה מתאים!) לצלוח את החלק הראשון, של ההעזה, בעזרת ההתמקדות, ואת החלק השני – של הציור – בעזרת לימוד תיאורטי ומעשי – איך לצייר.

ועוד משפט אחרון על לילך: לילך מבינה בהתמקדות, ומבינה בציור, והיא מבינה גם בילדים. היא גם אמא וגם עובדת עם ילדים אבל בעיקר – היא סוג של ילדה בעצמה: היא אחד האנשים הנדירים הללו שהילד.ה שבתוכם ממשיכה להתקיים ולקבל מקום בלי שהמבוגרת האחראית שבה תדחק אותה פנימה, שלא יראו. רואים! את הצחוק (הדבר שאצל מבוגרים נקרא "חוש הומור", ואצל מי שממשיכים להיות ילדים, פשוט כיף לצחוק איתם), את הביישנות, את התמימות, את הכנות ואת הסקרנות. משום כך, 'להעז, לצייר' הוא ספר שילדים מאוד יהנו ממנו וילמדו ממנו המון, אבל בשביל מבוגרים הוא הזדמנות נדירה לאפשר לילדים הפנימיים שלהם להיות, להיראות, וגם לבלות זמן-ילדות עם הילדים שהם ההורים שלהם.

ואולי זה מקום טוב להתחיל בו, כשמדברים על התמקדות ועל האופן שבו 'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' מנכיח את איכויותיה. ההתמקדות מחברת אותנו לילדים הפנימיים שבנו (את זה הרבה גישות עושות) בלי להתנשא ולבטל אותם, ונותנת מקום להכל: פחדים, ביישנות, כעסים, בכי וצחוק מתגלגל; אבל מעבר לכך, התמקדות היא במהותה גישה שמזמינה אותנו להתבונן בעצמנו (ובעולם) כמו ילדים: בסקרנות, בפתיחות, בלי לדעת. היא מאפשרת לנו תנועות שבעולם המבוגרים עשויות להיראות משונות, ובעבור ילדים הן טבעיות לגמרי: להתייחס ברצינות לדמיון, לדבר עם עצמנו, להרגיש את הגוף שלנו וחלקים ממנו כבעלי אישיות משלהם, נפרדת מאיתנו.

ההתמקדות מאפשרת לנו תנועות שבעולם המבוגרים עשויות להיראות משונות, ובעבור ילדים הן טבעיות לגמרי: להתייחס ברצינות לדמיון, לדבר עם עצמנו, להרגיש את הגוף שלנו וחלקים ממנו כבעלי אישיות משלהם, נפרדת מאיתנו

פשוט, והכי עמוק

עוד מאפיין של 'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר', שמאפיין גם את ההתמקדות (וגם ילדים), הוא השילוב בין שתי איכויות סותרות לכאורה: פשטות ועומק.

לכאורה, הוא ספר פשוט. הציורים פשוטים (וחלקם מופשטים), ההסבר – מה זה התמקדות (דבר שאני מסתבכת איתו כל הזמן, שופכת אלפי מילים, ללא הועיל) הוא פשוט (ומדוייק!) והשיטה הגאונית שלילך מציגה – 4 צורות וספסל – מפשטת את ההתמקדות עוד יותר, הופכת אותה נגישה ומובנת וניתנת ליישום בכל זמן ומקום, בעצמנו. בפועל – 'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' הוא גם חיבור מעמיק, יש בו מחקר תיאורטי (והערות שולים שמפנות למקורות כמו במאמר אקדמי מכובד, מה שתמיד מרשים אותי) ומעשי (למשל – ציורים של ילדים אמיתיים שלילך מכירה, שמיישמים ומדגימים את מה שנלמד בספר, ולמעשה – את מה שנלמד מהם, כי בספר הזה, ילדים מלמדים מבוגרים ולא להפך). ובעיקר: הוא מעמיק פנימה, גם למקומות חשוכים בדרך כלל, פחות פוטוגנים, ומזמין גם אותנו להעמיק פנימה.

וככה גם ההתמקדות: היא פשוטה מאוד. העקרונות שלה מועטים ובסיסיים. היא כמעט כלום בתיאוריה שלה, היא כמעט ילדית, אבל היא מגיעה הכי עמוק.

מותר לטעות!

'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' מלמד אותנו עוד שני דברים חשובים, שגם ההתמקדות מלמדת אותנו.

ראשית – הוא מזמין אותנו כל העת להיות בתהליך, ולא בתוצאה. ציור, מסביר לנו הספר, ועוד יותר ציור של ועם ילדים, הוא חוויה רב חושית, רגשית, פיסית, והוא מזמין אותנו לחוות אותה במלואה. גם בהתמקדות, גם אם נגיע אליה עם רצון לגלות או לשנות משהו, התוצאה לא תכתיב את הדרך. הגוף, התהליך, הם שמוליכים אותנו, ואנחנו אחריהם, מגלים דרך החוויה את מה שהם רוצים לספר.
שנית – הוא מרשה לנו לטעות. לצייר "לא יפה" או "כמו ילדים", לצאת מהקוים. כל הנחיה של הספר היא הזמנה: היא פתוחה, סקרנית, ואפשר לעשות איתה מה שרוצים, לרבות – לא לעשות. גם בהתמקדות – מותר לטעות. אפילו מי שמלוה תהליכים בקליניקה שלה במשך שנים, רוצה להיות שם בלי מאמץ, או נסיון לזכור או צורך לדעת משהו. כל מה שנגיד למתמקד שמולנו הוא בגדר הזמנה; אין הוראות, אין הנחיות, אפילו אין שאלות, ולכן – וזה עושה המון שקט ומייתר המון מאמץ – אם ההזמנה לא מדוייקת, מותר למתמקד להגיד לה "לא". ולפעמים ה"לא" הזה מנכיח פתאום איזה "כן" עוצמתי וחשוב…

'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' הוא ספר שעושה נעים, ממש כמו התמקדות, וזה בגלל שהוא מרשה לנו להיות בדיוק כמו שאנחנו, וגם לכל החלקים שבנו להיות כמו שהם, בלי "צריך" או "ככה זה, תתמודדי". הוא מרשה את הפחדים, את ה"בא לי" ואת ה"לא בא לי", את הביקורת הפנימית שלנו, את איך שאנחנו מציירים ואת הקולות שאומרים לנו כל מיני דברים על איך שאנחנו מציירים. בשפת ההתמקדות קוראים לזה "קבלה רדיקלית", וזה אכן הדבר הכי נעים בעולם, כדאי לכם לנסות, ואפשר לגמרי להתחיל בספר המתוק הזה.

'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' הוא ספר שעושה נעים, ממש כמו התמקדות, וזה בגלל שהוא מרשה לנו להיות בדיוק כמו שאנחנו, וגם לכל החלקים שבנו להיות כמו שהם, בלי "צריך" או "ככה זה, תתמודדי"… בשפת ההתמקדות קוראים לזה "קבלה רדיקלית", וזה אכן הדבר הכי נעים בעולם, כדאי לכם לנסות

גם לי התאפשר לעשות משהו חדש ומפחיד בעקבות הספר!

לסיום סיומת, מצרפת קטע שאני מקריאה מתוך הספר (מתוך פרק ב' שעוסק בהתמקדות, כמובן), שזה דבר שבחיים לא עשיתי קודם, אבל לילך, 'לְהָעֵז, לְצַיֵּיר' וההתמקדות מאפשרים בדיוק את זה – לנוע קדימה למקומות חדשים.