אילי, גיבור הספר המקסים "לאן הולכות הדאגות בלילות", שכתב ואייר בכשרון רב אנתוני בראון, היה דאגן לא קטן. יהיו שיגידו – פחדן. לפי שמו של הספר באנגלית – Silly Billy אפשר להניח שמישהו אמר לו – אל תהיה טפשון, אין מה לדאוג מנעליים, כובעים או ציפרים ענקיות.
ההורים של אילי, מכל מקום, ניסו לעזור, כמובן. "אל תדאג" הם אמרו לו, והסבירו שזה רק בדמיון וגם הבטיחו שישמרו עליו. אבל כרגיל, זה לא ממש עוזר להגיד למישהו "אל תרגיש מה שאתה מרגיש" – אל תפחד, אל תכעס, תשחרר. זה גם לא עוזר כשמסבירים ש"אין מה לדאוג", או "אין סיבה להתעצבן". אילי, כמו כולנו, פשוט המשיך לדאוג, והדאגות הדירו שינה מעיניו.
עד הביקור אצל סבתא שלו. לכאורה, ביקור מדאיג במיוחד, אבל למעשה, אילי מוצא בסבתא בת ברית ואוזן קשבת. היא לא חושבת שזה מטופש לדאוג. היא מספרת שגם היא, כשהיתה בגילו של אילי, דאגה מאוד (והיא צודקת: כל הילדים פוחדים – ממפלצות, מהחושך, ממוות).
סבתא מציעה לאילי עזרה בדמות בובות דאגה – בובות קטנות שניתן לספר להן את הדאגות, שידאגו במקומו. וזה עובד: אילי מפקיד בידי בובות הדאגה את דאגותיו, וסוף סוף מצליח לישון.
כי ככה זה עם דאגות – כשאנחנו מנסים להרגיע דאגות, הדאגות מתגברות. לצידן מתווספת דאגה-על-דאגה: אוי ואבוי, אמא ואבא לא מוכנים שהדאגה הזו תהיה כאן, היא כנראה באמת מדאיגה! ולמה הדאגות זקוקות? למישהו שיסכים לשמוע אותן; הכי טוב – אבא ואמא, אבל אפילו בובה קטנה שמוצאה מגוואטמלה עוזרת, או מחברת, או דף ציור. הדאגות זקוקות למישהו שלא יבטל אותן, יכחיש אותן או יגיד שהן דמיוניות. אבל בעיקר הדואג זקוק לכך, כי אחרת הוא נשאר לגמרי לבד עם כל הדאגות שלו, והלבד, כידוע, מדאיג, מייאש ועצוב כשלעצמו.
כשאנחנו מנסים להרגיע דאגות, הדאגות מתגברות. לצידן מתווספת דאגה-על-דאגה: אוי ואבוי, אמא ואבא לא מוכנים שהדאגה הזו תהיה כאן, היא כנראה באמת מדאיגה!
התראות מפני קריסה
אבל החלק החשוב והיפה בעיני בספר הוא השלב בו אילי חוזר לחוש דאגה, והפעם – הוא דואג לבובות הדאגה. ומה הפלא: אילי הרגיש היטב את כובדן של הדאגות כשהוא נשא אותן מדי לילה, איך יוכל לסמוך על כך שהבובות לא קורסות תחת המשא הזה? ואם יקרסו בובות הדאגה, מי יחזיק את הדאגות?
זה החלק החשוב בעיני בספר, כי הוא רלוונטי למערכות יחסים אחרות, למשל – הורים וילדים, מטפל-מטופל, זוגיות – כל מערכת יחסים בה יש צד שבהגדרה מחזיק את השני (גם אם ההגדרה כוללת שגם השני מחזיק את הראשון, כמו בזוגיות). הילדים שלנו דואגים לנו. המטופלים שלנו דואגים לנו. הם דואגים שאולי זה כבד עלינו. הם דואגים ממה שעלול לקרות אם נקרוס. הם קשובים מאוד, דרוכים לפעמים, לסימני התערערות, להתראות מפני קריסה; גם אם נדמה לנו שאנחנו מחזיקים אותם ככה שהם בכלל לא מרגישים. הם מרגישים. וזה מפחיד אותם נורא, עוד יותר מהפחד, כי זה דבר אחד להחזיק את עצמי שלא להשען, וזה דבר אחר להשען וליפול. זה כואב.
אילי (זהירות – ספויילר) בונה בובות דאגה לבובות הדאגה. המוחזק זקוק לדעת שיש מי שמחזיק את המחזיק.
הילדים שלנו דואגים לנו. המטופלים שלנו דואגים לנו. הם דואגים שאולי זה כבד עלינו. הם דואגים ממה שעלול לקרות אם נקרוס. זה מפחיד אותם נורא, עוד יותר מהפחד, כי זה דבר אחד להחזיק את עצמי שלא להשען, וזה דבר אחר להשען וליפול. זה כואב
למה אנחנו זקוקים כדי להוות משענת?
אז מי מחזיק את המחזיק? מי דואג למי שדואג? הורים זקוקים לתמיכה, מטפלים זקוקים להדרכה. אנחנו זקוקים לאיזון בין נתינה וקבלה, זקוקים להזנה ולמנוחה כדי להיות יציבים ולהוות משענת. כמו בסרטון ההדגמה במטוסים, אל לנו להתקין את מסיכת החמצן של הילד לפני שהתקנו את שלנו. אל לנו לדאוג למי שתלוי בנו לפני שנדאג לעצמנו. למעשה, אנחנו יכולים לנסות לעשות זאת (ורובנו למרבה הצער עושים זאת, מכוונים כל כך אל הילדים ומזניחים את עצמנו), אבל זה לא יעיל. כי הילדים, כאמור, בחושיהם המחודדים המחפשים משענת יציבה, מרגישים את היסודות המתערערים שלנו. וגם – כי ללא החזקה, תמיכה והזנה, סופנו באמת להחלש ולהתמוטט.
הדרך הטובה ביותר שאני מצאתי להחזיק את עצמי – כאמא, כמטפלת, כבת זוג – היא ההתמקדות. התמקדות (פוקוסינג) היא מערכת יחסים בין הנוכחות הרחבה והמאפשרת שלי, לבין כל מה שמתחולל בתוכי, כל מה שכואב או מודאג או עייף או מוטרד. ההתמקדות מאפשרת החזקה רציפה של הדאגות, המכאובים והלבטים שלי, לא רק שעה בשבוע בהדרכה או טיפול. ההתמקדות מאפשרת לי להחזיק את עצמי (ביומיום), להיעזר בפרטנרים שלי (בחינם), לשים לב למה שקורה לי, תוך כדי תנועה, תוך כדי טנטרום של הילד או מפש בקליניקה שלי. ההתמקדות מאפשרת לי לזכות בקבלה, הזנה, הקשבה ואמפתיה מעצמי ומאחרים באופן קבוע, לחיות באופן שמאפשר לי לתת את זה הלאה מבלי להתרוקן, ומאפשר לאחרים לסמוך עלי שאני יכולה להחזיק את עצמי, ואותם.
ההתמקדות מאפשרת לי להחזיק את עצמי (ביומיום), להיעזר בפרטנרים שלי (בחינם), לשים לב למה שקורה לי, תוך כדי תנועה. ההתמקדות מאפשרת לי לזכות בקבלה, הזנה, הקשבה ואמפתיה מעצמי ומאחרים באופן קבוע, לחיות באופן שמאפשר לי לתת את זה הלאה מבלי להתרוקן, ומאפשר לאחרים לסמוך עלי שאני יכולה להחזיק אותם
לאן הולכות הדאגות בלילות. כתב ואייר: אנתוני בראון. תרגום: אירית ארב, הוצאת כנרת זמורה דביר