במסגרת תכניתי לפירוק-אמירות-רוחניות-נפוצות (ראו: "לשחרר"), הגעתי אל המילה "אגו". האגו, כשהוא מפעיל אותנו, כשאיננו יכולים "לשחרר" אותו, הוא מונח מגונה בעולמנו המושפע מתורות מהמזרח ומייעודן להביאנו אל ספירות גבוהות ורחבות יותר.
בכל פעם ששמעתי או קראתי את הביטויים המשמיצים את האגו, משהו בי זע באי נוחות. משהו בי, שמקורו בהתמקדות ובאופן שבו היא רואה – ומקבלת – את כל החלקים שבתוכנו, התמרד נגד תיוגו של אותו "אגו" חמקמק כמזיק ומעכב. מאשימים אותו שהוא נדחף ומשתלט, מונע מאיתנו לראות את האחר ולתת לו מקום.
לעתים רחוקות אנחנו פוגשים מישהו שהוא "נטול אגו" – מישהו שבשלווה יושב על מקומו, ומאפשר לאחרים להגיע לקדמת הבמה אחרים, מאפשר להם לשגשג ולפרוח, מבלי להרגיש שזה "על חשבונו".
מפגש עם אדם כזה הביא לפתחי את ההבנה: השקט הזה, הנדיבות הזו, ככה זה כשאחד הצרכים הבסיסיים ביותר של קיומנו אינו בוער שם ברעב: הצורך – "תראו אותי".
מבטו של האחר מגדיר אותנו
המקום הזה, שמבקש "תראו אותי", נמצא שם מההתחלה. מהרגע בו התינוק מבקש אישור בפניה של אימו. מהרגע הראשון בו מבטו של האחר מאפשר לנו להגדיר אותנו.
המקום הזה הולך איתנו, בנו, לאורך כל הדרך. אצל רובנו המכריע, הוא ספג חבטות. כמה פעמים הסכימו לראות אותנו, ככה, ממש כמו שאנחנו? על כל הצבעים שלנו? גם כשאנחנו לא יפים או נעימים או קוהרנטים? וכמה פעמים סירבו לנו, הדפו אותנו, סגרו בפנינו את העיניים והלב? כמה פעמים אמרו לנו או שידרו לנו לא לצעוק, לא לכעוס, לא לבכות, לא להתנגד, ללכת בתלם?
ולא מרוע פעל מי שאטם עצמו בפנינו או סרב לראות; לא מרוע אלא מפחד, פחד להשאב לתוך המערבולת שלנו, לתוך המערבולת שלו, שגם אותה אף אחד לא הסכים לראות.
דורות על גבי דורות ניצבים שם ומבקשים: תראו אותי, ולא מצליחים לראות את הדור שאחריהם, מגדלים גם אצלו את אותו צורך שלא נענה, את אותו חוסר. וצורך שלא נענה, במיוחד צורך בסיסי כזה, שטבוע לנו בדם ושוב ושוב מסורב, גדל והופך להיות בור שמנהל את העניינים. שבכל רגע ורגע בודק: מי לוקח את מקומי? מי נעמד פה לפני, מסתיר אותי? האם רואים אותי? אולי אני צריך לצעוק יותר חזק, להתנפח, אולי אז תראו אותי?
דורות על גבי דורות ניצבים שם ומבקשים: תראו אותי, ולא מצליחים לראות את הדור שאחריהם, מגדלים גם אצלו את אותו צורך שלא נענה, את אותו חוסר
אינטראקציה כצורך קיומי
הצורך "תראו אותי" מתקיים, בהגדרה, בתוך יחסים, הוא מניח אינטראקציה.
אינטראקציה, מערכת יחסים, היא אפוא צורך קיומי בסיסי, כמו לאכול ולנשום. גם הווייתנו כמערכת יחסים בינינו לבין כל החלקים הפצועים, הכואבים בתוכנו, שמבקשים שנראה אותם, וגם מערכת היחסים שלנו עם אדם אחר.
כל אינטראקציה שבה אנחנו חשים בלתי נראים מעירה את הפצע, מחטטת בו, מעמיקה אותו: שוב לא רואים אותי. לא רק אמא שלי לא ראתה אותי, הנה גם בן זוגי לא רואה אותי. חמותי לא רואה אותי. הבוס שלי לא רואה אותי. המקום הזה כל כך מנהל את העניינים, כל כך זועק בפנים "תראו אותי!", שאני אפילו מוצאת את עצמי שואגת ממנו על הילדים…
וכן, הוא מעכב, המקום הזה, הצורך הלא-מסופק הזה. כן, הוא תוקע את ההתפתחות האישית שלנו, הוא מקלקל את מערכות היחסים שלנו, והוא לא מאפשר לנו לראות את האחר (נראה לכם? לראות את האחר? ומה איתי??). אבל כמו כל צורך שלא נענה, אם ננסה "לשחרר" אותו, להתעלות מעליו, הוא רק יצעק חזק יותר.
לראות את האחר שמבקש "תראו אותי"
המקום הזה מנהל אותנו, וימשיך לנהל אותנו, עד ש… יראו אותו. אז בואו נראה אותו. קודם כל פנימה, בואו נראה את הילד שבתוכנו שמבקש, שמתחנן שנראה אותו. בהתמקדות (כמו גם בקונסטלציה משפחתית), אחת התנועות הראשונות, הבסיסיות, היא ההכרה במה שקיים שם. לומר: אני רואה אותך. אני רואה אותך ככה, כמו שאתה, וככה אתה טוב. אני רואה אותך, ואתה יכול להשאר ככה, כמו שאתה, כמה זמן שאתה צריך, וגם אני נשארת – רואה אותך.
ואז, כשאני רואה אותו, כשהוא שקט בתוכי, אני יכולה להסתכל החוצה, אל האחר, ולראות גם אותו. אני יכולה לראות את הילד שבבן זוגי שמבקש גם הוא: תראי אותי! אני יכולה לראות את הילדים שלי, לאפשר להם לגדול אחרת.
בהתמקדות, כמו גם בקונסטלציה משפחתית, אחת התנועות הראשונות, הבסיסיות, היא ההכרה במה שקיים שם. לומר: אני רואה אותך. אני רואה אותך ככה, כמו שאתה, וככה אתה טוב