בפתיחת כל קורס – ממש כמו בתחילת פגישה או תהליך אישי – אני פורשת בפני הקבוצה את הכלל המרכזי, ולמעשה היחיד, שחל על המשתתפים: הכל בסדר. ואני מפרטת: זה אומר שלא "צריך" כלום; לא צריך לשתף אם לא מתאים לי, ולא צריך להשתתף בתרגיל אם לא בא לי, וזה בסדר. זו הזמנה להרגיש בנוח, ויותר מזה: לשים לב פנימה ולבדוק מה מרגיש לי נוח ובטוח, ולתת לכך ביטוי ולקבל אישור ולגיטימציה להיות בדיוק מי שאני כרגע, איך שאני כרגע, גם בנוכחות האחר – זוהי מהות בסיסית של ההתמקדות, קבלה רדיקלית.
וכאן מסתמן הבדל מהותי בין תהליך אישי לתהליך בקבוצה. בתהליך מלווה-אישית זה פשוט, יחסית, וגם אם בהתחלה הרשות הזו נדמית מוזרה או לא טבעית גם שם – באמת מותר לי להגיד או לא להגיד הכל? ואיך בעצם אדע מה נוח לי? – הרי במהלך הדרך, כשמי שמלווה את התהליך מחזיק כל העת את ההזמנה המאפשרת הזו, זה בדיוק מה שהגוף לומד.
אבל בקבוצה זה מתגלה כמאתגר, כי מה שנוח לי – פוגש את האחר, והאחר, כשמו כן הוא – אחר. ישנם כמה גופים במרחב, וכל אחד מהם חווה אחרת את ההזמנה לשתף או להשתתף, וכל אחד מהם חווה גם את עצמו מול ההיענות של שאר המשתתפים להזמנה הזו.
קבוצה זה מאתגר, כי מה שנוח לי – פוגש את האחר, והאחר, כשמו כן הוא – אחר. ישנם כמה גופים במרחב, וכל אחד מהם חווה אחרת את ההזמנה לשתף או להשתתף, וכל אחד מהם חווה גם את עצמו מול ההיענות של שאר המשתתפים להזמנה הזו
שינוי מיטיב שצומח בפנים, בעזרת הבחוץ
המאמר הזה עוסק בשאלה – אז למה בעצם ללמוד התמקדות במסגרת קורס? למה לעבור תהליך בקבוצה? קל זה לא, אומר הגוף ונזכר בחוויות קודמות, אפילו קדומות.
התשובה, בתמצית היא: תהליך בקבוצה מאפשר לנו לפגוש את עצמנו בתוך אינטראקציה, מזמן לנו מעבדה ליחסים, מלמד אותנו על החיים עצמם.
לא פשוט, העניין הזה של מערכות יחסים, ושל מערכות יחסים קרובות וחשובות במיוחד. מערכת יחסים קרובה, מעצם מהותה, היא המקום בו הטראומה שלי פוגשת את הטראומה שלך. שתי מערבולות וביניהן נקודות השקה, ולפני ששמנו לב, הן מסתחררות זו בזו, וכל הנקודות הכואבות לוחצות ונלחצות.
תהליך בקבוצה מאפשר לנו ללמוד לשים לב – לשים לב למה שקורה בתוכי בנוכחות האחר, לשים לב לאחר. האופן שבו הגוף מלמד אותנו על חווייתו במערכות יחסים, הוא במערכות יחסים. הוא מבקש זאת כל העת, משום כך אנחנו שוב ושוב מוצאים את עצמנו במערכות יחסים שמשחזרות את אותו כאב מוכר.
אבל כדי שנצליח להקשיב שם, לשים לב, אנחנו זקוקים למרחב שיאפשר לאותו כאב מוכר להגיע, ויאפשר לו גם להשאר, להיות, לספר, לנוע. מרחב מאפשר שנותן מקום ל'גם וגם' ולקונפליקטים, פנימיים וחיצוניים, להיות, כמו שהם, שלא מאלץ לבחור, לא מנסה להשתיק, לא דורש להשתנות.
עבור הכאב המוכר זוהי חוויה חדשה, שמאפשרת לו תנועה קדימה, שינוי מיטיב שצומח מבפנים, בעזרת הבחוץ.
תהליך בקבוצה מאפשר לנו ללמוד לשים לב – לשים לב למה שקורה בתוכי בנוכחות האחר, לשים לב לאחר. האופן שבו הגוף מלמד אותנו על חווייתו במערכות יחסים, הוא במערכות יחסים
הקצב האישי של ההסכמה להחשף
ההרשאה לשתף או להשתתף רק עד כמה שמתאים לוקחת בחשבון את הקצב והאופן האישי של ההסכמה להחשף. חשיפה, מבחינת הגוף שלנו, משמעה פגיעות, משמעה סכנה. משום כך, אחדים מאיתנו יבקשו להמנע ככל האפשר מלהצטרף לקבוצה, או יבחרו בזהירות רבה את הקבוצות שלהם.
וזה באמת מסוכן, כי לפעמים מישהו חשוף נפגע. משהו חשוף נפגע. לאו דווקא מתוך כוונה של מישהו אחר לפגוע בו, מספיקה מילה לא מדוייקת שפוגשת פצע, שמעוררת חוויה של ביקורת, וביקורת מייד מציבה אותנו בלב מערבולת הטראומה.
ויש גופים שנושאים בתוכם את הטראומה הזו, מחוויות עבר (או מחוויות עבר רחוק יותר, בינדורי). לחלקם יתאים משום כך תהליך אישי, שמור, מוגן. אלה מהם שיגיעו לקבוצה ימצאו את עצמם לפעמים מתנתקים, אפילו נרדמים, במקומות בהם השומרים מתריעים על כאב גדול מתקרב (כן, מותר גם להרדם בקורסים שלי, גם זה בסדר).
אבל זה לא תמיד קל לעיכול עבור המשתתפים האחרים. איך זה לפגוש ניתוק לפנים? הגוף שלנו מזהה את הטראומה שנמצאת שם מתחת, וזו חוויה לא פשוטה. אנחנו רוצים לשים לב לכך.
האופן שבו הסיפור שלך נוגע בי
גם משתתפים שממעטים מאוד או מרבים מאוד בשיתופים נחווים בשאר הגופים בקבוצה. מה קורה לי מול אדם שתופס מקום גדול במרחב? מה קורה לי מול מי שנשאר סגור? מה מרגיש מסוכן בזה, ומה בזה? איך זה מרגיש בגוף? כמו לעמוד על סיפו של בולען? כמו להתקל בקיר, או להתבונן במראה חד כיוונית? אנחנו רוצים לשים לב לכך.
ואנחנו רוצים לשים לב לקול הביקורתי שעולה בנו, פנימה או כלפי האחר. ממה הוא חושש? שלא ישאר מקום עבורי? שלא יראו אותי? שכן יראו אותי? שיגידו עלי שאני תופס יותר מדי מקום?
אנחנו רוצים לשים לב – מה קורה לי מול אדם שמביא את עצמו באופן שונה מן האופן שבמחיצתו אני מרגישה בנוח? אנחנו רוצים לשים לב לכך, כי זה מה שקורה לנו במערכות היחסים שלנו, בחיים.
וגם את הסיפורים עצמם, את השיתופים שמגיעים אל המרחב המשותף, אני רוצה להזמין לקחת פנימה. אנחנו רוצים לשים לב לאופן שבו הסיפור נגע בי, למה שהוא עורר בי פנימה, ומה שהתעורר בי כלפי האחר. מה קורה לי מול מי שמדבר, מה קורה לי מול מי שצועק, ומה קורה לי מול מי ששותק – את כל אלה נפגוש בתהליך בקבוצה.
מה קורה לי מול אדם שתופס מקום גדול במרחב? מה קורה לי מול מי שנשאר סגור? מה מרגיש מסוכן בזה, ומה בזה? איך זה מרגיש בגוף? כמו לעמוד על סיפו של בולען? כמו להתקל בקיר, או להתבונן במראה חד כיוונית?
עומקים נוספים בביחד
אני שמה לב שככל שיכולותיהם של המשתתפים לשים לב למה שקורה להם באינטראקציה מעמיקות – למשל בקורסים מתקדמים – תחושת החיבור בקבוצה גוברת, וככל שתחושת החיבור גוברת, עומקים נוספים מגיעים אל הביחד. גם כאן יש תנועה של התמקמות בקבוצה, גם כאן עולים כאבים, וגם כאן יש הזמנה לשים לב להתמקמות ולכאבים הללו פנימה, וגם להביא החוצה את מה שמתעורר שם, באופן שמרגיש אפשרי ומוגן – לפעמים מולי, לפעמים מול אסיסטנטית ולפעמים מול הקבוצה. ולפעמים זה לא מרגיש מוגן לשתף בתחושות הכואבות, וזה מתפוצץ בפנים כי זה לא יכול לקבל ביטוי בחוץ, אבל גם זה בסדר. אנחנו יכולים להיות גם עם הפיצוץ.
זוהי גדולתו של תהליך בקבוצה: הוא מרחיב את מנעד החוויות בתוכנו ומסביבנו, הוא מפגיש אותנו בזמן אמת עם עצמנו ועם האחר, מזמין אותנו לשים לב פנימה והחוצה. זוהי תנועתו של שריר הקבלה הרדיקלית, כמו שריר הלב: פנימה והחוצה. בתהליך בקבוצה הוא מגורה, מאותגר ומתחזק כל העת, מלמד את הגוף שלנו שגם אני וגם האחר לגיטימים, שאפשר להיות ביחד, שהכל בסדר.
בתהליך בקבוצה שריר הקבלה הרדיקלית מגורה, מאותגר ומתחזק כל העת, מלמד את הגוף שלנו שגם אני וגם האחר לגיטימים, שאפשר להיות ביחד, שהכל בסדר