לא מזמן הייתי בכנס בנושא מרתק, בו הופיע בין השאר מרצה כריזמטי ורהוט להפליא, ודיבר דברים שאני ממש מתחברת אליהם ושמחה להעמיק בהם (ד"ר סטיבן פורג'ס על התיאוריה הפולי-ווגאלית). יצאתי מותשת.
דווקא ישנתי טוב בלילה שלפני, ושמחתי על היום הזה, והאנגלית שלי טובה ושלו קלה, אבל עדיין – היה קשה. לא שרדתי את צורת הלימוד. צורת הלימוד הרגילה, שכמותה חוויתי בבית הספר ובמהלך לימודי לשניים וחצי תארים אקדמיים, צורת הלימוד הפרונטלית, שבה הלומדים יושבים על כסא, המלמד עומד מולם על במה ומדבר (די מהר), תומך את דבריו בתמונות וסיכומים (מצגת).
זה היה בלתי נסבל.
התרחבות מואצת
מה קורה שם, בתהליך שבו אנחנו לומדים? ומה היה לי כל כך קשה בזה?
בשיחה התמקדותית שערכתי אחר כך עם אשת חינוך והתמקדות, הצלחתי לחדד; יכולתי ממש להרגיש את מה שקורה שם בפנים, בגוף, בתהליך הלמידה: משהו בפנים נדרש להתרחב, לקלוט ולעבד חומר חדש, בו זמנית. כשלומדים ככה, זה כמו מכריח אותי להתרחב ממש מהר, לקלוט דרך פתח אחד או שניים בלעדית, ולעכל בזריזות כי הנה בא עוד.
ובינתיים, הגוף השלם נמצא באי נוחות, בחוסר תנועה, על כסא ישר, במרחק מאתגר מהבמה, משתדל להתעלם מאי הנוחות כדי להתרכז בשצף-רצף שעליו לקלוט ולעכל.
יכול להיות שזו אני עם הפרעת הקשב הבלתי מאובחנת שלי, או הגיל שנותן את אותותיו ביכולת הקליטה, אבל ישר חשבתי על הילדים שלי. ועל שלכם. ועל השלב הזה, אי שם בסביבות גיל 6, שבו מושיבים אותם על כסא לא נוח למשך המון זמן – 12 שנה – ומצפים מהם להתרחב ולקלוט עוד ועוד ועוד, בשיטה הרגילה: מורה, לוח, כיתה.
חשבתי על הילדים שלי. ועל שלכם. ועל השלב הזה, אי שם בסביבות גיל 6, שבו מושיבים אותם על כסא לא נוח למשך המון זמן – 12 שנה – ומצפים מהם להתרחב ולקלוט עוד ועוד ועוד, בשיטה הרגילה: מורה, לוח, כיתה
הילדים לא מתאימים למערכת החינוך?
מתישהו כשהיה בכיתה ו' אמרתי לבן שלי, שיצא שוב מיואש מעוד יום הורים ("הילד מעופף וחולמני, הוא מצייר במקום ללמוד, כמה חבל שהוא לא מממש את הפוטנציאל שלו"), שזה לא שהוא דפוק, אלא שיש ילדים שצורת הלימוד הזו לא מתאימה להם. שקשה להם לשבת כל כך הרבה זמן ברצף, שקשה להם לקלוט ולעבד שטף של דיבור. זה היה כל כך קשה, שמדי פעם הוא היה לוקח יום חופש מכל זה, נשאר לחלום בבית.
השבוע היינו ביום הורים עם אחותו, גם היא כבר בכיתה ו'. היא שונה לגמרי. היא לא חולמנית ומעופפת, היא מעשית ודעתנית. מבחינת המערכת היא ממצה את הפוטנציאל שלה. אבל אז היא משתעממת. אז היא יוזמת שיעורים בנושאים שמעניינים אותה (מה זה להט"ב ומהו המאבק באלימות נגד נשים), היא מציעה לעזור לתלמידים מתקשים ומורשית לצאת איתם מהשיעור, ולפעמים היא סתם מדברת עם מי שיושב לידה ("מפטפטת" – יש מונחים שלא משתנים גם אחרי ארבעים שנה). זה כל כך משעמם, שמדי פעם היא לוקחת יום חופש מכל זה, נשארת לעשות דברים בבית.
איכשהו, שני ילדי – השונים מאוד זה מזו – לא מתאימים למערכת החינוך. ואני חושבת שאולי, רק אולי, מערכת החינוך (כולל כנסים למבוגרים שמגיעים אליהם מרצונם) – לא מתאימה למגוון האינסופי של השונות האנושית.
איכשהו, שני ילדי – השונים מאוד זה מזו – לא מתאימים למערכת החינוך. ואני חושבת שאולי, רק אולי, מערכת החינוך (כולל כנסים למבוגרים שמגיעים אליהם מרצונם) – לא מתאימה למגוון האינסופי של השונות האנושית
ההתמקדות מלמדת אותנו על האפשרות ללמוד אחרת
כשהתחלתי ללמוד התמקדות לפני קצת למעלה מעשור, הרגשתי את ההזמנה העמוקה ששם, ללמוד אחרת. כולם ישבו על כסאות פלסטיק לבנים, ואני, כעבור פחות משעה, אמרתי – אני לא מסוגלת לשבת ככה יותר. הביאו לי כריות לישיבה ותמיכה, ומאז, ולאורך כל הקורס, הם ישבו על כסאות פלסטיק לבנים ואני על הרצפה, שעונה על כריות.
כשהתחלתי ללמד התמקדות התחלתי להדגיש את חשיבות הנוחות, להזמין לשים לב לגוף שלנו, שנערך להתרחבות ולקליטה, לוודא שנוח לו, לקחת עוד כרית או שמיכה, לשנות תנוחה, לדעת שמותר לו לקום ולהתמתח ולהסתובב, או להרדם, או לצאת החוצה.
כשהתחלתי ללמוד התמקדות, התוודעתי לאפשרות ללמוד דרך הגוף, דרך החוויה. יש גם דיבורים, כמובן, מילים הן כלי חשוב בעבורנו, בני האדם. אבל הן לא הערוץ הבלעדי, או אפילו החשוב או היעיל ביותר.
כשהתחלתי ללמד התמקדות אספתי אינספור תרגילים ואמצעים – דפים וצבעים, חפצים, קלפים, ייצוגים, שירים, עיניים עצומות, ידיים ממששות, גוף מרגיש – כדי לאפשר מגוון מרתק של ערוצי לימוד וחוויה.
כשהתחלתי ללמוד התמקדות, ישבנו במעגל, ואחר כך תרגלנו בזוגות. גילינו שהידע לא נמצא בלעדית אצל מישהו שעומד ליד הלוח או על במה, הוא נמצא בתוכנו, הוא נובע מן האינטראקציה.
כשהתחלתי ללמד התמקדות בבית, האינטראקציה – בקבוצה, בזוגות, בשלשות או רביעיות, בשיתוף, בדממה, במבט, בתנועה – הפכה חלק מהותי מהחומר הנלמד, ומאמצעי הלימוד גם יחד.
יש לי חלום – לשנות את מערכת החינוך, לעשות אותה כזו שכל אחד ואחת יכולים למצוא בה את הלגיטימציה להיות הם ולאופן בו הם לומדים. בינתיים אני רק מלמדת ככה (ונותנת הנחה מיוחדת לאנשי חינוך 😊 ).
כשהתחלתי ללמוד התמקדות, ישבנו במעגל, ואחר כך תרגלנו בזוגות. גילינו שהידע לא נמצא בלעדית אצל מישהו שעומד ליד הלוח או על במה, הוא נמצא בתוכנו, הוא נובע מן האינטראקציה.
כשהתחלתי ללמד התמקדות בבית, האינטראקציה – בקבוצה, בזוגות, בשלשות או רביעיות, בשיתוף, בדממה, במבט, בתנועה – הפכה חלק מהותי מהחומר הנלמד, ומאמצעי הלימוד גם יחד
הערה (מאוחרת) על תקופת הקורונה
התלמידים הם אלה שנפגעו יותר מכל בתקופת הקורונה: הבלבול, הסגרים, המעבר לזום, החזרות לבית הספר והחזרות בחזרה לזום בתוך זמן קצר, תלמידי כיתות הביניים – ז'-י' – שנשארו כמעט שנה ברצף בבית, ועוד. המחיר הפיסי, הרגשי, החברתי והלימודי היה גבוה.
המעבר לזום היה אומלל; במרבית המקרים, ניסו המורים להמשיך ללמד באותן שיטות בדיוק, אלא שעכשיו הפרידו מרחקים ומסכים בין הילדים ובינם לבין המורה. גם בחלוף מספר חודשים, לא הצליחה מערכת החינוך לגייס יצירתיות וגמישות ולהתאים את הלמידה למדיום החדש (בשבילה. הילדים דווקא שוחים בשכמותו).
לא על הזום אני רוצה לדבר כאן (אבל אם מעניין אתכם, תוכלו למצוא כאן בקטגורית התמקדות וחינוך סדרת פוסטים בשם #חוקרת_זום, שעוסקים במה שהזום דווקא מאפשר לנו, כשלא מתייחסים אליו כאל תחליף לדבר האמיתי), אלא על עדויות של הורים על מה שילדיהם למדו בתקופת הקורונה: הורים רבים מעידים שהאנגלית של ילדיהם השתפרה לאין ערוך בתקופה בה היו סגורים בבית וצריכת המסכים שלהם עלתה. הורים שצפו בילדיהם משחקים משחקי מחשב חברתיים גילו שהילדים נדרשים לחשיבה, לחשבון ולפיתוח אסטרטגיות כשהם מזוהים עם דמויות וירטואליות שחוות הרפתקאות.
אז אני האחרונה שאטען שיש להשאיר את הלימוד למסכים, לטלויזיה ולמשחקי המחשב, וגם חשוב לזכור שלא מעט סכנות אורבות שם, מסוגים שונים. אבל אולי כדאי למערכת החינוך ללמוד דבר או שניים מעולמם של הילדים, כי בו הם לומדים הכי טוב.
> בתמונה: סטיבן פורג'ס מביא אמת גדולה
