לתפוס כוכבים

כל כך הרבה דברים לעשות, כל כך מעט זמן.

ההתמקדות שלי היום התחילה בתחושת צורך. צורך לעשות, להשיג, להוציא לפועל את כל הדברים שאני צריכה, אמורה ויכולה. 

נדמיתי לעצמי כמו ילדה שעומדת על הקרקע, עיניה נשואות לשמים, כי בשמיים, מעל ראשה, חולפים כוכבי שביט צבעוניים. מדי פעם היא קופצת, ומנסה לתפוס אחד. מדי פעם היא מצליחה, אבל כמות הכוכבים שהיא תופסת היא אפסית לעומת אלה שחולפים שם, אלה שהיא לא מצליחה לתפוס, וכשהייתי עם התמונה הזו עוד, יכולתי לראות שמעבר לפריים הצר יש שם שמים זרועי כוכבים כאלה, ואין שום סיכוי שאי פעם אצליח לתפוס את כולם. 

היה שם משהו נואל, כמעט מגוחך בנסיונות האלה לקפוץ ולתפוס כוכבים, והפרספקטיבה הזו רק הפכה את זה נואל עוד יותר. יאוש.

הקושי שלי, השלמות שלה

ואז נזכרתי איך אתמול אחר הצהרים, ילדתי בת הארבע וחצי קיבלה ממני חפיסת מדבקות. מדבקות של נסיכות, מאה מדבקות זעירות (8.90 ₪ החפיסה), מהן רגילות, מהן נוצצות ומהן שקופות. "אני אקשט איתן את המכתב שהכנתי בגן לענבר", היא הכריזה, והתיישבה לעבודה. היא התחילה במדבקות הנוצצות, כי הן הכי יפות. עוד ועוד מדבקות, זו לצד זו, מילאו את המעטפה. "את לא רוצה להשאיר לך כמה?", לא התאפקתי. "לא", היא אמרה. "אני אדביק כאן את הנוצצות ואת השקופות, כי הן הכי יפות". 

ישבתי לידה והבטתי בה, והבטתי בי. שמתי לב לקושי שלי: ומה עם תכנון? ואחר כך, האם לא תצטער על כך שאין לה עוד מדבקות נוצצות ושקופות? אולי תבקש שאקנה לה עוד כשאלה ייגמרו. את כל זה כבר לא אמרתי, כמובן, כי ברגע שהקשבתי למקום הזה בתוכי, לא היה לו צורך לצאת לעברה. והיא, בדבקות, בשלמות, בסיפוק, שמה שם את הכל, את כל מה שיש לה, את כל מה שהיא, באותו רגע. בלי "מה כדאי?", "מה יהיה?", נקיה לגמרי מספק. עד שמלאה המעטפה, ונשלמה המלאכה. 

חזרתי לילדה שאני, שעומדת ומנסה לתפוס כוכבים חולפים. הממקדת שלי הזמינה אותי להתעכב על רגע שבו אני תופסת כוכב אחד. הכוכב היה חמים וזוהר בין כפות ידי. וואו, תפסתי כוכב! שהיתי שם, עם הכוכב שלי, ויכולתי לחוש את החמימות הגאה הזו בתוכי. תפסתי כוכב. 

היא, בדבקות, בשלמות, בסיפוק, שמה שם את הכל, את כל מה שיש לה, את כל מה שהיא, באותו רגע. בלי "מה כדאי?", "מה יהיה?", נקיה לגמרי מספק. עד שמלאה המעטפה, ונשלמה המלאכה