תינוק מתחיל לרכוש שפה. מגוון הדברים בעולם סביבו הם "זה!" (לפעמים "את זה!", ויש פעוטות שקוראים לכל דבר אבא…). אחר כך, בעקבות התיווך שלנו את העולם ("מה זה? כדור? מה זה? אור?") הוא מתחיל לשאול "מה זה". את עצמו, אותנו – זהו תהליך השיום וההגדרה, הצבת העולם בתוך מסגרת ההקשר.
השלב הבא הוא שלב ה"למה". פתאום כל מה שהיה מונח בנחת על מכונו מתערער, מקבל סימני שאלה: למה השמש זורחת? למה אנשים מתים? הסקרנות הילדית בהתגלמותה.
אבל בבגרותנו, כשעולמנו כבר מתייצב בחזרה על הידוע ועל הנפלא מבינתנו, ה"למה" מקבלת משמעות אחרת.
'ככה זו לא תשובה', היו נוזפים בנו, ואני רוצה לומר: "למה" זו לא שאלה.
"למה" היא מילת ביקורת.
כלפי הילדים שלנו: למה לא הורדת את הצלחת מהשולחן?
כלפי בת או בן הזוג שלנו: למה הגעת רק עכשיו הביתה? למה לא התקשרת להודיע שאתה מתעכב? למה לא אמרת להם שאת רוצה חופש?
כלפי חברה: אז למה לא אמרת לו 'לא'? (שלא לדבר על 'למה לא צעקת?' 'למה לא התנגדת'…)
כלפי עצמנו: למה אני לא מסוגלת להתמיד בדיאטה? למה אני עושה את זה לעצמי??
ביניים: מאחורי ה"למה" מסתתר "צריך"
לפעמים נדמה לנו שאנחנו עוזרים, נותנים עצה (שגם אם לא תעזור כבר במקרה הזה, לפחות לעתיד):
למה לא אמרת לה שזה שלך מהבית?
למה לא תשכרו דירה יותר קטנה?
לפעמים נדמה לנו שאנחנו באמת רק רוצים להבין:
למה אתה חושב שהילדים האחרים לא אוהבים אותך?
למה אני יוצאת שוב ושוב עם גברים שלא מתאימים לי?
למה את לא מניקה?
אם ננסח את המשפטים הללו כמשפטי חיווי ולא כמשפטי שאלה, נשמע את הדברים הבאים (וכך שומע אותם הנמען):
היית צריך להוריד את הצלחת מהשולחן ולא עשית זאת;
היית אמור לחזור הביתה לפני שעות, מה עשית כל הזמן הזה??
היית צריכה להגיד 'לא' ברור, הבאת את זה על עצמך;
אני כזו גרועה, לא מסוגלת להתמיד בדיאטה למרות שאני מה-זה צריכה…
היית צריך להבהיר שזה שלך מהבית – מה הפלא שלקחו לך?
אתם צריכים לחיות בהתאם לאמצעים שלכם, אתם ראוותנים ו/או חסרי אחריות
אתה מדמיין שהילדים האחרים לא אוהבים אותך או שאתה צריך לבחון את התנהגותך שלך
אני צריכה למצוא גבר נורמלי, מה דפוק בי??
צריך וחשוב להניק!
כן, מתחת למרבית ה"למה" מסתתר "צריך", ומרבית ה"למה" אינם קונסטרוקטיביים, בהיותם מתייחסים לפעולה או החלטה שנעשתה או התקבלה בעבר.
ואם "למה" היא ביקורת, מה הפלא שבדרך כלל לא מתרומם ממנה שיח, כי בן שיחנו נפגע, מתרגז, מתגונן או נאטם: "מה את רוצה, הפגישה התחילה מאוחר" או "זה לא עניינך" או "אני לא יודע" או, כמובן, הקלאסי – "ככה".
מתחת למרבית ה'למה' מסתתר 'צריך', ומרבית ה'למה' מתייחסים לפעולה או החלטה שהתקבלה בעבר.
'למה' היא ביקורת, ומה הפלא שבדרך כלל לא מתרומם ממנה שיח, כי בן שיחנו נפגע, מתרגז, מתגונן או נאטם
הפחד מתחת לביקורת, היאוש שלצידה
אבל מתחת לאותו "למה" – כמו מאחורי כל ביקורת שלנו כלפי עצמנו או כלפי היקרים לנו – מסתתר גם צורך של השואל, חשש או דאגה (צורך שקולי יישמע ובני הבית ישתתפו במלאכת סידור הבית; חשש מכך שלא אכפת לך ממני, אז אתה לא מגיע בזמן וגם לא מתקשר; פחד שלעולם לא אצליח להתמודד עם בעיית המשקל שלי, שאף פעם לא אמצא אהבה, דאגה ממצבו החברתי של הילד שלי, ועוד). ואת אלה אנחנו פשוט לא רגילים להביע.
פעמים רבות ה"למה" לא באמת מצפה לתשובה. לצד הביקורת יש שם כעס, חוסר אונים, תסכול או יאוש:
"למה, למה על הרצפה??" (אמרתי לך אלף פעמים לא על הרצפה, אתה לא מקשיב לי, עייפתי מלומר שוב ושוב וגם מלנקות את הרצפה);
"אבל למה הרבצת לו?!" (אני מרגישה כשלון כהורה, אני כבר לא יודעת איך לגרום שיהיו ביחסים טובים, אני רק רוצה לברוח מכאן);
"למה אף אחד לא מקשיב לי בבית הזה?" (אף אחד לא מקשיב לי בבית הזה…).
רוצים לדעת או רוצים לשנות?
תגידו – יש "למה" של חקירה, יש באמת מצבים שבהם אנחנו שואלים – את עצמנו או את בן שיחנו – למה, ובאמת רוצים לדעת.
אני רואה דוגמאות לכך בקליניקה: אנשים שואלים את עצמם – למה זה כל כך מפריע לי? למה אני לא מצליחה לשנות?
לכאורה, מדובר במקום עמוק של בירור פנימי; הם רוצים לנבור בעברם, או בנפשם, ולמצוא את הסיבה, המקור, הגרעין למה שכל כך מפריע להם.
ואכן, כמעט לעולם לא נשאל את עצמנו – למה אני כל כך מאושר? למה מצאתי זוגיות נהדרת? למה הילד שלי כל כך פורח חברתית.
העובדה שתמיד נשאל "למה" על משהו שלילי או כואב, כבר מעלה את החשד שמדובר בביקורת.
אבל מעבר לזה, גם אם נניח שלא מדובר בביקורת, האם מדובר בשאלה מועילה? יעילה? הרי התשובה – אם בכלל יש כזו – אף פעם לא תהיה מספקת, ובדרך כלל תוליך אותנו במעגל שוטה בתוך ראשנו, לעוד תסכול ועוד יאוש:
למה זה מפריע לי? זה מפריע לי כי זה יושב על משהו מהילדות שלי. ואז מה?
למה אני לא מצליחה לשנות? אני לא מצליחה לשנות כי אני תקועה. ולאן זה מוביל אותי?הגלגלים מתחילים להסתובב – למה? ואז – למי יש זמן להרגיש, לשים לב לניואנסים, לדייק? למה, למה, למה. לא יודעת. ככה.
בהתמקדות נוכל לשים לב שיש בי חלק שרוצה לשנות, או שרוצה ש'זה' לא יפריע לי, אבל יש שם גם משהו שכרגע לא מסוגל לזוז. ברגע שאני שואלת את החלק הזה שבי "למה" הוא תקוע, למה הוא לא מסוגל לזוז, הוא מרגיש – ממש כמו כל בן שיח – שאני נגדו. שאני עושה לו דה-לגיטימציה. שאני רוצה שישתנה, שיזוז כבר, שלא יהיה תקוע!
אלא שמה שתקוע לא יזוז רק בגלל שאני רוצה. להפך – ככל שאנסה להזיז אותו הוא יתבצר חזק יותר במקום התקוע שלו. יאחז בו. יש לו משהו שהוא רוצה עבורי, המקום התקוע הזה, וכשאני שואלת אותו "למה?", די ברור לו שאני לא מוכנה להקשיב לתשובה העמוקה שהוא מביא מתוכו. די ברור לו שאני מחפשת קיצורי דרך כדי להעיף אותו מהחלון.
ברגע שאני שואלת את החלק הזה שבי "למה" הוא תקוע, למה הוא לא מסוגל לזוז, הוא מרגיש – ממש כמו כל בן שיח – שאני נגדו. שאני עושה לו דה-לגיטימציה. שאני רוצה שישתנה, שיזוז כבר, שלא יהיה תקוע!
הזמנה לעצור ולהחליף את ה"למה"
בתהליך ההתמקדות אני לא שואלת "למה". למעשה, בתהליך ההתמקדות אני משתדלת לא לשאול שאלות, אלא להזמין, להציע לבדוק.
ובכן, אני מזמינה אותך לנסות לעצור לרגע בפעם הבאה שה"למה" מבצבץ ועומד לצאת מפיך אל חלל העולם.
אני מציעה לך לבדוק – מה אני מרגישה? ממה אני חושש? מה בי פגיע עכשיו כל כך?
לפעמים יתאים לבטא את הצורך הזה מול בן שיחי, לפעמים רק להכיר בו פנימה ולהקשיב לאדם האחר (במיוחד אם הוא ילד). כל 'למה' שנחליף במשהו אחר, יחסוך פגיעה בבטן הרכה, שלי או של היקר לי, ויוכל לפתוח פתח לדיאלוג אמפתי.
למשל, במקום:
"למה חזרת הביתה כל כך מאוחר??"
אפשר:
"דאגתי לך, פחדתי שקרה לך משהו, במיוחד כשלא התקשרת"
במקום:
"למה אתה חושב שהילדים האחרים לא אוהבים אותך?"
אפשר לשים לב לחרדה שאוחזת בגרוני, לרצון שלי שהילד שלי יהיה שמח ומקובל, ואז רק להקשיב: אתה מרגיש שלא אוהבים אותך בכיתה, זה בטח מאוד קשה להרגיש בודד כל כך.
במקום:
״למה את לא מניקה?״
אפשר פשוט לשתוק.
ואם בכל זאת אנחנו שואלים את עצמנו "למה", אולי התשובה היא בכל זאת "ככה".
ככה זה. זה – ממש כמו בהתחלה, כשרק למדנו לדבר.
ועכשיו, הבה נתבונן בזה.
כל 'למה' שנחליף במשהו אחר, יחסוך פגיעה בבטן הרכה, שלי או של היקר לי, ויוכל לפתוח פתח לדיאלוג אמפתי
