מה שלומך, גבר?

הגבר הראשון שהכרתי היה, מן הסתם, אבא שלי. מערכת היחסים הזוגית הראשונה שפגשתי היתה זו של הורי, ולמרות ששניהם אנשים עם לב ענק, קל – או טוב – זה לא היה.

אני מאוד אוהבת את אבא שלי, ותמיד אהבתי אותו. כן, הבנתם נכון – במריבות האינסופיות בין הורי תמיד לקחתי צד. את הצד שלו. זה שלא נשמע כמעט.

אבא שלי אהוב על כל מי שמכיר אותו. איש חכם ורגוע, כמעט תמיד מחייך, אני לא זוכרת אותו כועס, או עצוב, או פוחד. 

רק כשגדלתי, הרבה אחרי שאמי נפטרה, כשהתוודעתי לעצמי באמצעות ההתמקדות, הבנתי שחלק מקשת הרגשות העזים שחשתי, היתה שייכת לו. הרגשתי במקומו.

הכל בסדר גם אם שומדבר לא בסדר

בתחילת כל מפגש עם אדם, עם זוג או בקבוצה, אני שואלת, אני מזמינה לבדוק – מה שלומך. כמעט לכולנו יש תשובה מוכנה: "הכל טוב", "בסדר", "בסדר גמור" או "מאה אחוז". 

אני שמה לב שגברים מחזיקים בתשובה הזו לאורך זמן, גם אחרי שהם מכירים אותי ויודעים שזו באמת הזמנה לבדוק – מה שלומם.

התשובה של אבא שלי, אגב, תמיד היתה ועדיין – "הכל בסדר". הכל בסדר גם אם שומדבר לא בסדר, הכל בסדר של לא-מרגישים-ולא-מדברים-על-זה. הכל בסדר של "לא קרה כלום", גם כשכולנו יודעים שקורים דברים רעים לתפארת. כמה זה מבלבל.

רק כעבור שנים, כשיסדתי את ה"הכל בסדר" שלי, זה שאומר שמותר הכל, לכאוב, ולכעוס, ולבכות, ולצחוק ובעיקר גם וגם, התחלתי לקבל גם את שלו.

לא להביט פנימה. נקודה

עם השנים, ככל שאני מעמיקה בחקירת ההתמקדות ומערכות יחסים, ככל שאני פוגשת יותר זוגות, יותר נשים ויותר גברים, אני מגלה כלל אצבע משמעותי: רובנו גדלנו בבתים שבהם ניסו להעלים כאב, שבהם לא היה מקום בטוח להניח את הרגשות שלנו, את הפחדים שלנו. אבל מרבית הגברים הפנימו ציווי רב עוצמה: לא להביט פנימה. נקודה.

אפשר להסביר זאת בעזרת המשפטים שעיצבו אותם כמו "תהיה גבר" ו"ילדי לא בוכה אף פעם". אפשר לדבר על ההבדל האנטומי בין גברים ונשים – שלהן אוצר פנימה, שלהם מופנה החוצה. אפשר לדבר על התפקידים המגדריים העתיקים שהפנו אותם לציד, וחייבו עירנות ודריכות לסביבה, ושריון קשיח מעל הבטן הרכה.

זה מעגל שוטה, הסיפור הזה של לא להביט פנימה. זה לא רק הציווי הראשוני, אלה גם החיים שמנציחים זאת. במיוחד בשנים האחרונות, יותר ויותר נשים עוברות כברת דרך בהסכמה להביט פנימה ולבטא החוצה. יש שם יותר לגיטימציה, מבפנים ומבחוץ – ללכת לטיפול, לעשות יוגה, ללמוד לימודים שברוח או ברגש, לבכות. זה גם קשור לחלוקת האחריות הקלאסית במשפחה (ואל תירו בי, מדובר בהכללה אבל במרבית המשפחות היא עדיין חיה ובועטת): האשה אחראית על הילדים, הגבר הוא המפרנס העיקרי. גם האמהוּת, כשלעצמה, מהווה מניע רב עוצמה לחקירה פנימית. אבל גם הפניוּת הרגשית והמעשית – פחות שעות עבודה, לגיטימציה להסבה מקצועית באמצע החיים, וגם עידוד מהסביבה: נשים מקיפות עצמן בשבט נשי, בחברות שיגידו להן: מותק, את חייבת עזרה, לכי לטיפול, יש לי מישהי מצויינת בשבילך. 

הגברים – שוב, בהכללה – אין להם זמן וכוח ליוגה, כי הם עובדים מבוקר עד ערב ואז ממהרים הביתה לפגוש את הילדים לפני שאלה יגדלו. אין להם הפריבילגיה לעזוב את העבודה ולחפש את עצמם, כי האחריות על הכסף היא עליהם, והבית יתמוטט. ואם יש להם חברים, הם לרוב לא כאלה שיחבקו אותם וילחשו על אזנם: אני רואה כמה קשה לך, אל תשאר עם זה לבד. 

לגברים אין הפריבילגיה לעזוב את העבודה ולחפש את עצמם, כי האחריות על הכסף היא עליהם, והבית יתמוטט. ואם יש להם חברים, הם לרוב לא כאלה שיחבקו אותם וילחשו על אזנם: אני רואה כמה קשה לך, אל תשאר עם זה לבד

נאהב על תנאי

ישנם גורמים רבים לכך שגברים רבים לא יכולים, לא מרשים לעצמם, לא מעלים על דעתם להביט פנימה, אבל אותי מסקרנת במיוחד התוצאה, ובמיוחד ההשפעה שלה על זוגיות.

כשאדם לא מביט פנימה, הוא בראש ובראשונה עושה עוול לעצמו. לילד בתוכו שנפגע ונשאר – שוב – לבד. לכאב בתוכו שממשיך להסתובב שם, ולגדול, ולהעמיק. כשאדם מוסיף שלא להביט פנימה, הוא גם לא יכול לבטא החוצה את מה שבפנים, ומה שבפנים זקוק גם למבט וגם לביטוי. כשאדם מתמיד שלא להביט פנימה, ולבטא החוצה, איך הוא יכול אי פעם לחוש נאהב, כמו שהוא, על כל מה שיש בו? הרי אף אחד לא רואה אותו, לא באמת, ולכן גם מי שאוהב אותו, אוהב אותו על תנאי – בתנאי שיישאר נחמד, או תומך, חזק, או מפרנס שאף פעם לא נמאס לו.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני דרכים, במרחב המשותף של הזוגיות (שוב, בהכללה, אכתוב על זוגות הטרוגנים, אבל מוזמנים לקחת את זה הביתה לכל שילוב מגדרי, וזה גם יכול בהחלט להיות להפך): 

לפעמים מה שרוחש בפנים מתפרץ, כמו לבה שבעבעה בפנים יותר מדי זמן ולבסוף מצאה נתיב ישיר החוצה, לשלולית רותחת באמצע הסלון, או גרוע מכך. 

לפעמים זה נראה כמו אטימות, והיא אומרת עליו – הוא אדיש, הוא קר, הוא קיר, הוא לא מרגיש כלום. 

לפעמים זו נחמדות אין קץ, נסיון לרצות וללכת על ביצים אל מול צרכיה ורגשותיה של האשה שאיתם, לקרוא אותם ולהיענות להם ולספק אותם, בכל מחיר. הם מתקפלים פנימה ומגששים החוצה, אליה. היא מלכה. 

ומה קורה בצד השני?

טוב, האפשרות הראשונה ברורה: האשה ששם נפגעת, סובלת. גם האטימות היא בלתי נסבלת עבור בת הזוג – החיים לצד קיר הם מדבר של בדידות. 

אבל הכי מעניינת היא הזוגיות השלישית, זו שבה האשה היא המלכה.

תגידו – מה רע לה? מלכה! הכל סובב סביבה, מתחשבים בה, היא מקבלת את כל מבוקשה. אבל המלכה הזו לא באמת מרגישה נראית ונאהבת. כי כדי שנרגיש שמישהו באמת איתנו, באמת רואה אותנו, צריך שיהיה שם מישהו. המשפט "אני אוהב אותך", מוכרח להתחיל ב"אני". כשמי שאיתה קורס לתוך עצמו, מאיין את רגשותיו ומתעלם מצרכיו, איננו – המלכה נותרת בודדה בארמון.

יתר על כן: המלכה הזו הופכת פעמים רבות, שלא בטובתה, להיות המלכה המרשעת. אם הוא כל כך טוב אליה – היא הרעה. הסובבים – המשפחה, החברים, הילדים –  לוקחים צד, בוחרים מי צודק ומי אשם, מי קרבן ומי תוקפ(ת). ולפעמים היא בעצמה מאמינה שהיא כזו – רעה, אכזרית. איזה תפקיד מחורבן, כפוי טובה.

***

הזוגיות של ההורים שלי היתה זוגיות מהסוג השלישי. במשך שנים עמדתי לצידו של אבי, ושנאתי את המלכה המרשעת. רק אחרי שמתה התחלתי לראות ולהבין – עד כמה היא היתה לבד.

המלכה הזו לא באמת מרגישה נראית ונאהבת. כי כדי שנרגיש שמישהו באמת איתנו, באמת רואה אותנו, צריך שיהיה שם מישהו. המשפט "אני אוהב אותך", מוכרח להתחיל ב"אני". כשמי שאיתה קורס לתוך עצמו, מאיין את רגשותיו ומתעלם מצרכיו, איננו – המלכה נותרת בודדה בארמון

ריפוי לילד, לגבר, לזוגיות

זה לא פשוט עבור גברים, ללמוד להקשיב פנימה. זה לא פשוט להסכים להיות חלש, וזקוק, ופגוע, ופוחד, וכועס. זה לא פשוט כי קשה לעשות את זה לבד בלי לגיטימציה מבחוץ, וכי אף פעם לא היה שם מישהו שאפשר את זה, וכי כשאנחנו כבר בזוג, זה אומר להסכים לסמוך עליה, שהיא תמשיך לאהוב אותי, גם אם אהיה – אני. זה לא פשוט, אבל זו בעצם הדרך היחידה שבה ניתן לקיים זוגיות מאפשרת.  

כשגברים מתחילים להקשיב פנימה, הם ממשיכים להגיד "הכל בסדר" אוטומטי כשאני שואלת "מה שלומך?", וזה בסדר, גם זה מותר. ואחר כך הם עוצרים, ובודקים, ומגלים. כשגברים מתחילים להקשיב פנימה, משהו שם בפנים מופתע, בוחן בחשש, אפילו בחשד, את האפשרות שמותר, ואז נובע, משתחרר, כמו מעיין סודי, שאבן שהיתה מונחת עליו במשך שנים, במשך דורות, הוסרה פתאום, בעדינות. כשגברים מתחילים להקשיב פנימה, למשל – ללמוד התמקדות, הם יכולים להביא ריפוי לילד שהיו, לגבר שהם, למערכות היחסים שלהם.

***

בחודשים האחרונים אני מלווה גבר צעיר ומקסים במסעו בחיפוש אחר זוגיות. למעשה, מדובר במסע מרתק פנימה; הזוגיות, כנושא וכמהות, נמצאת איתנו בחדר, נוגעת לא נוגעת, מחכה לזמנה.

וזמנה יגיע, זה ממש קרוב, וכשהיא תגיע, הוא יהיה שם, מוכן לקראתה: קשוב לעצמו, מיומן בהתבוננות פנימה ובביטוי החוצה, בהקשבה לעצמו ולבת המזל שתזכה בו, מאפשר אינטראקציה נוכחת, הדדית, מכבדת, שלכל צד מותר בה להיות בדיוק מי שהוא, כי הכל בסדר, אבל באמת.

כשגברים מתחילים להקשיב פנימה, משהו שם בפנים מופתע, בוחן בחשש, אפילו בחשד, את האפשרות שמותר, ואז נובע, משתחרר, כמו מעיין סודי, שאבן שהיתה מונחת עליו במשך שנים, במשך דורות, הוסרה פתאום, בעדינות