כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה, ואני אומרת "התמקדות", בדרך כלל מגיעה השאלה שבכותרת. הרבה מילים כתבתי בנסיון להשיב, וגם גמגמתי בעל פה לא מעט (משום מה הרבה יותר קשה לי בעל פה), ועדיין.
מה זה התמקדות? טכניקת טיפול מעולם הגופנפש? דיאלוג עם הגוף? הקשבה לתחושות?
בעבורי, התמקדות היא דרך חיים שלא בהכרח כוללת עיניים עצומות, שפה מיוחדת או פרוטוקול. היא אפילו לא בהכרח כוללת התייחסות מפורשת לגוף, על אף שהגוף – במובנו הרחב עד מאוד – הוא כמובן במהותה, במהותנו.
ההגדרה של התמקדות עבורי, או אם תרצו – ההגדרה שבבסיס השם 'התמקדות בבית', היא זו: התמקדות משמעה לשים לב פנימה, למה שבתוכי, ולתת לכך ביטוי במרחב מאפשר.
מרפא לבדידות
'לשים לב פנימה' אנחנו מכירים; כל עולם המיינדפולנס על ענפיו השונים עושה זאת: התבוננות בתחושות, רגשות, מחשבות (כן, גם מחשבות הן חלק מהגוף שלנו).
שני הרכיבים האחרים – 'ביטוי' ו'מרחב מאפשר' הם אשר הופכים את ההתמקדות למה שהיא: מהות שמתקיימת באינטראקציה, במערכת יחסים.
האינטראקציה יכולה להיות פנימית: מערכת היחסים הראשונה שעומדת בבסיס ההתמקדות היא מערכת היחסים ביני לבין מה שבי, אותם חלקים שברגיל אנחנו מסרבים, חוששים או לא מסוגלים להקשיב להם, ומשום כך הם מושכים את תשומת ליבנו באמצעות כאב, פיסי או רגשי.
התמקדות מזמינה את אותם חלקים לבטא את עצמם, היא אומרת להם: אני כאן, אתכם, מסכימה להקשיב. אני המרחב המאפשר, מוזמנים להיות, מוזמנים לדבר, מוזמנים להשאר ככה, בדיוק כמו שאתם, כמה זמן שאתם צריכים.
האינטראקציה יכולה להיות פנימית, אבל כל מי שתרגל התמקדות לבד ועם פרטנר יוכל להעיד, שהאיכויות של ההתמקדות בנוכחות האחר עמוקות פי כמה. האחר, בפשטות, מרחיב עד מאוד את המרחב המאפשר, נותן עוד מקום לביטוי של מה שבתוכנו זקוק לכך, מאפשר לנו להגיע עמוק יותר אל מה שבתוכנו פנימה.
אבל כאמור, התמקדות אינה מתקיימת רק בתרגול התמקדות. את ההתמקדות – תשומת לב פנימה ומתן ביטוי מלא למה שמצאנו שם במרחב מאפשר – אנחנו רוצים לקחת הביתה. אנחנו רוצים להביא זאת למערכות היחסים שלנו. זה האופן שבו נרצה להיות עבור ילדינו – כדי שירגישו בטוחים מספיק כדי לספר לנו הכל; זה האופן שבו נרצה להיות בזוגיות – כנים, אמיתיים, משמעותיים זה עבור זה; זה האופן שבו נרצה שיהיו איתנו הסובבים אותנו – חברים, עמיתים וקרובים, זה האופן שבו נרצה להיות כמטפלים עבור מטופלינו, זה האופן בו נרצה שיהיו איתנו, כמטופלים.
נרצה, למשל, להגיד למי שלצידנו: עצוב לי, והוא יוכל להיות איתנו שם, בלי לעודד או להרגיע, בלי לקחת מאיתנו את העצב ואת הלגיטמיציה להרגיש אותו. נרצה לומר: אני פוחדת או כועסת, בלי שהצד השני יתמוטט, קורס לתוך מערבולת של אשמה, האשמה ופחד.
ההתמקדות מזמינה אותנו להתבונן פנימה, לגלות את מה שיש שם ולתת לו ביטוי במרחב מאפשר, וככזו היא ההפך מבדידות. היא המרפא לבדידות.
זה האופן שבו נרצה להיות עבור ילדינו – כדי שירגישו בטוחים מספיק כדי לספר לנו הכל; זה האופן שבו נרצה להיות בזוגיות – כנים, אמיתיים, משמעותיים זה עבור זה; זה האופן שבו נרצה שיהיו איתנו הסובבים אותנו
לא פשוט להקשיב
אבל יותר מזה: הקסם שקורה בהתמקדות, נעוץ בכך שהמרחב המאפשר לא רק מאפשר לנו לנוח שם, גלויים ומוגנים; הוא גם מאפשר לנו תנועה פנימית, התפתחות וריפוי: כאשר מה שבתוכנו יכול סוף סוף לקבל ביטוי בחיקו של מי שמאפשר זאת, הוא יכול לנוע. הוא יכול לפרוח, הוא יכול להשתנות.
למשל: כשאני בהתלבטות או בנקודת מפנה או קושי בחיי, אני רוצה למצוא את מי שיוכל להקשיב לי. רק להקשיב, בלי לתת לי עצות ("תטילי מטבע"), בלי לבחור עבורי צד ("ברור שאפשרות א' עדיפה"), בלי להתערבב (כי אולי ההחלטה שלי תשפיע גם עליו). רק להקשיב, ולתת לכל מה שיש שם מקום. כשמישהו מקשיב לי ככה, כל מה ששמתי לב אליו בתוכי מתגלה לי עוד ועוד לעומק. דברים שלא ידעתי אודות מה שבתוכי זוכים להגיע אל המודעות. חלקים שהיו תקועים בתוכי פתאום מתחילים לנוע. התשובות מגיעות מתוכי, והן התשובות הנכונות ביותר עבורי.
עבור הצד השני זה לא פשוט, להקשיב ככה. להקשיב ככה, זה מנוגד לכל מה שחונכנו וגדלנו עליו (אל תבכי, לא קרה כלום), זה סותר לכאורה את כל הכוונות הטובות שלנו (בעיקר: לעזור). זה מצריך מאיתנו, בתור הצד השני, באמת להיות מרחב מאפשר, קודם כל כלפי מה שבתוכנו – חששות, הזדהות, עייפות, רצון לעזור כבר אמרנו? – ואז כלפי האחר.
זה לא פשוט, ולכן זהו הדבר המרכזי, בעיני, שמלמדת ההתמקדות: להיות המרחב שבו כל מה שבתוכי, לרבות הרגשות "האסורים", הביקורת העצמית והסתירות הפנימיות – יכול לקבל ביטוי. המרחב שבו כל מי שאיתי באינטראקציה – המתמקדת שמולי, בן הזוג שלי, ילדי, הורי – יוכל לבטא את תחושותיו.
כאשר מה שבתוכנו יכול סוף סוף לקבל ביטוי בחיקו של מי שמאפשר זאת, הוא יכול לנוע. הוא יכול לפרוח, הוא יכול להשתנות.
מרחב של מותר
שלושת רכיביה של הגדרת ההתמקדות הם מצטברים וחיוניים: ההתבוננות פנימה, הביטוי והמרחב המאפשר, אבל יש מהם נגישים לנו יותר: להתבונן פנימה דורש מאיתנו בעיקר הסכמה ועצירה: רק לעצור ולהסתובב פנימה, בסקרנות, בסבלנות; ביטוי – את זה אנחנו יודעים לעשות, ומשום כך התמקדות היא כל כך פשוטה – אנחנו חיים בעולם של מילים ומיומנים מאוד בשימוש בהן. כינון המרחב המאפשר הוא החמקמק מבין השלושה, והוא זה שנרצה שייבנה ויתרחב ויעמיק.
אז מה אני עושה? בעיקר את זה. פותחת מרחב מאפשר. שבו מותר לכעוס (גם עלי) ולקנא ולרצות מה שאי אפשר. שבו מותר להגיד "בא לי!" וגם "לא בא לי!". מרחב שמזמין לבדוק פנימה מה מדוייק, ושמזמין לתת לכך ביטוי מלא, שלם, בכל דרך שתתאים. מרחב שבו אין "צריך" חיצוני אלא בדיקה פנימית של צורך, וביטוי שלו החוצה, לתוך מערכת יחסים מכבדת. זה מה שאני עושה, ועם כל חוויה, אדם, זוג, קבוצה – אני צומחת ומתרחבת עוד, והמרחב שלי הופך מאפשר יותר ויותר, גם עבור הכאבים הפנימיים שלי, גם עבור היקרים לי. ואת חוויית המרחב המאפשר אני מעבירה הלאה, לעוד אנשים, ודרכם לילדים שלהם, לבני הזוג שלהם, להורים שלהם, למטופלים שלהם. כי ככל שאיכויות ההתמקדות יהיו נוכחות יותר בחיי כולנו, כך יהיה עולמנו מרחב מאפשר.
אז מה אני עושה? בעיקר את זה. פותחת מרחב מאפשר. שבו מותר לכעוס (גם עלי) ולקנא ולרצות מה שאי אפשר. שבו מותר להגיד "בא לי!" וגם "לא בא לי!". מרחב שמזמין לבדוק פנימה מה מדוייק, ושמזמין לתת לכך ביטוי מלא, שלם, בכל דרך שתתאים
