כמי שגדלה כבת יחידה, מערכת היחסים שהכי מרתקת אותי היא האחאות. תמיד נמשכתי לחברות וחברים שבאו ממשפחה מרובת אחים, מציצה בסקרנות ובהשתאות על הדינמיקה המורכבת הזו; היה לי ברור שבכורי, על אף שנולד עם אח גדול מן המוכן מצד אביו, יקבל עוד אח או אחות, כדי שלא יישאר לבד משום כיוון. השמחה הכי גדולה בהורות שלי היא לחזות באחאות בין ילדי – בדאגה שלהם זה לזו וזו לזה, בנאמנות שלהם, בתקשורת ביניהם שמגיעה ממקום עמוק של חיבור. הם שונים מאוד זה מזו, כמעט הפכים, אבל החיבור הזה ביניהם ברור. מאז שהיא נולדה, כשהוא היה כמעט בן חמש, ועד היום, כששניהם מתבגרים, הקשר שלהם מרגש אותי.
הם לימדו אותי הרבה על אחאות, הילדים שלי. את לא מבינה, כי אין לך אחים, הם אמרו לי לפני שנים, כשנלחצתי מהמריבות שלהם – ככה זה אחים. וזה נכון – כשהגוף שלנו חסר חוויה, שום תצפית או למידה לא יחליפו את הידיעה הפנימית. ועם זאת, דומה שבזכות החוסר הזה של משהו כל כך מהותי, חקרתי (ובניתי עבורי) את מירב מערכות היחסים המקבילות לאחאות שרק אפשר.
אני רוצה לפרוש כאן מממצאי החקירה שלי ומסקנותיה, שבעבורי הפכו לתפיסות יסוד, אודות מערכות היחסים שמיטיבות עמנו כשהן נושאות את איכויות האחאות, בשני חלקים: בחלק הראשון אעסוק בזוגיות, ובחלק השני אעסוק בהתמקדות.
לבנות יחסים על סמך מה שהגוף מכיר
כשהגוף שלנו יוצר מערכות יחסים, הוא מסתמך על מה שכבר קיים בו. על חוויה מוכרת. פעמים רבות הוא ינסה ליצור – באמצעות מערכת היחסים החדשה – תיקון במערכת היחסים הישנה. למשל: אבחר כבן זוג אדם שלוחץ לי בדיוק על אותם כפתורים שאבא שלי או אמא שלי לחצו או לוחצים לי, אבל הפעם, כך אקווה, לעתים אפילו בלי להיות מודעת לכך – הפעם זה יהיה טוב. הפעם יראו אותי, הפעם ארגיש אהובה. זה קורה מאליו – מערכות היחסים הזוגיות שלנו מניחות בפנינו הזדמנות לשחזר או לרפא את הפצעים שהשאירו בנו מערכות יחסים מוקדמות.
אבל במישור היחסים יש מחיר לביסוס זוגיות על פרדיגמה של יחסי הורה-ילד.ה, כי היא מציבה אותנו – לפחות במובנים מסויימים – גם באותן עמדות: מי גדול ומי קטן, מי יודע, מחליט, אחראי, מי תומך ומי נתמך. בנוסף, מעצם השחזור של הפצע הראשוני, היא עלולה גם להעמיק אותו. וכך אני עלולה להרגיש תלויה באישורו של בן הזוג שלי, כמהה להרגיש ראויה, אהובה, ושוב נכזבת. כשהזוגיות באה לענות על אותם צרכים שנכזבו במערכת היחסים הראשונית, הסיכוי להפצע שוב – באותן נקודות ממש – כבר בפנים.
חלף זאת, ארצה להציע שמערכת היחסים עליה נרצה לבסס את הזוגיות היא מערכת היחסים של אחאות. אומר מייד – לא מדובר בהכרח על מערכת היחסים הקיימת עם האחים או האחיות שלנו – גם זו לא תמיד טובה, לא תמיד נטולת כאב. לפעמים – כמו במקרה שלי – היא לא קיימת (לפחות לא בחיים הנוכחיים).
אבל האחאות כפרדיגמה, כמבנה בתוך המערכת, דומה מאוד לזו של זוגיות.
יש מחיר לביסוס זוגיות על פרדיגמה של יחסי הורה-ילד.ה, כי היא מציבה אותנו – לפחות במובנים מסויימים – גם באותן עמדות: מי גדול ומי קטן, מי יודע, מחליט, אחראי, מי תומך ומי נתמך. בנוסף, מעצם השחזור של הפצע הראשוני, היא עלולה גם להעמיק אותו. וכך אני עלולה להרגיש תלויה באישורו של בן הזוג שלי, כמהה להרגיש ראויה, אהובה, ושוב נכזבת
מי עומד מאחורי
בקונסטלציה משפחתית, גישה אשר מתבוננת על המערכת ועל האופן בו משפחה בנויה, או טוב שתהיה בנויה, כדי לקיים זרימה מיטיבה של סדר האהבה, מקומם של הורים הוא מאחורי ילדיהם. ההורים אמורים לתמוך בילדיהם, "לתת להם גב", לאפשר להם להשען אחורה ולצאת אל העולם קדימה, לרבות אל ילדיהם שלהם. ישנה הרארכיה מובנית בין הורים וילדים: ההורים נותנים והילדים מקבלים, ההורים אמורים לדאוג לילדים, הילדים זקוקים להוריהם ויקרסו בלעדיהם.
גם כשהם עומדים "במקומם", מאחורינו, ההשפעה של הורים על ילדיהם עצומה. חשבו רגע כמה רחב הוא הגב שלנו יחסית לגוף כולו, עד כמה הוא מחזיק אותנו, בעזרת שרירים, בעזרת עמוד השדרה. זה אמנם מאחור, אנחנו לא רואים מה קורה שם, אבל זה מורגש.
אם ההורה נפקד, למשל – בגלל טראומות שלו – לילד אין עוגן, אין גב. כשההורים טרודים בכאב שלהם (או בכאב של הוריהם-שלהם) הילדים חרדים להם, ולא מצליחים לפנות קדימה אל חייהם שלהם. לפעמים ההורה מעביר אל הילד את הטראומות שקיבל מהוריו, לפעמים הוא דוחף אותו לכיוון מסויים, כמו שדוחפים מישהו בשתי ידיים, קדימה. לא תמיד זה הקצב או הכיוון הנכון עבור הילד. לפעמים (בעיני – לרוב) הילד זקוק לחיבוק, למשענת, ולא לדחיפה.
כשאנחנו מציבים את בן או בת הזוג שלנו במקום של אמא או אבא שלנו, כשאנחנו מפנות אליהם את הבקשות שבמקור הפנינו אל הורינו ושנכזבו, הסיכוי שלהן להיענות קלוש, ולנו נכונה אכזבה נוספת, לחיצה נוספת בנקודת הכאב.
אבל מעבר לזה: זוגיות זקוקה להשענות ותמיכה הדדית, כמו חיבוק, וכשצד אחד "נופל" על משנהו, נשען עליו בלי לראות אותו, כמו ילד על הורה, כשהנתינה זורמת בכיוון אחד – האיזון העדין הזה מופר.
שונים ודומים, מחוברים וחופשיים
אחים, וגם בני זוג, ניצבים בקונסטלציה זה לצד זה. זהו סוג אחר לגמרי של חוויה, של תמיכה.
זה מרגיש ביחד.
אחאות היא שותפות הגורל הראשונה שלנו: אחים ממוקמים באותה שורה בשרשרת הדורות, הם פוגשים את העולם מאותו מקום בקונסטלציה. הם חולקים את מה שהעבירו להם הוריהם: גנטיקה, חינוך, טראומות… הם חולקים אחריות על העברת המורשת המשפחתית קדימה, לדורות הבאים, וכשההורים מתבגרים הם נושאים יחד באחריות על הטיפול בהם. אחים הם בגובה העיניים (במיוחד בבגרותם), הכבוד ביניהם הוא הדדי.
אחים, כמו בני זוג בזוגיות מיטיבה, חולקים נקודת מבט: שניהם מסתכלים קדימה, אל אותה הדרך, רואים זה את זו בזווית העין או בהפנית הראש, אף אחד לא מסתיר לאחר או מסתתר מאחוריו.
אחים הם דומים ושונים, והגם וגם הזה מיטיב איתם: לכל אחד מקומו ותפקידו במשפחה: השובב, הרצינית, התלמיד הטוב, החולמנית… יש להם את המשותף – הדמיון המשפחתי, דברים שספגו בבית, אבל הם יכולים להיות שונים ועצמאים לגמרי בכל שאר התחומים. לא סתם הם קרובים זה לזה רק בחלק הצר של הגוף – הצד; שאר שטחי הפנים של גופם פתוחים לכיוונים אחרים, חופשיים להיות מי שהם.
גם בני זוג, טוב להם שיהיו להם עוד כיוונים של חיוּת, שיוכלו להיות שונים ועצמאים להתפתח ולגדול לכיוונים שונים, גם כשהם יחד.
גם סוג התמיכה שאנחנו מקבלים ממי שעומד לצידנו שונה מזו שאנו מקבלים ממי שניצב מאחורינו: כדי להתמך על ידי מי שלצידי אני נותנת לו יד, והנה: גם הוא נתמך על ידי, זה הדדי. כשאנחנו הולכים יד ביד, אנחנו די מתואמים בקצב ובכיוון. אם אחד מאיתנו ימעד או יאט את צעדיו – השני יעצור ויחכה. אנחנו הולכים קדימה אל עתיד משותף, בונים בית ומשפחה, מתמודדים עם הקשיים שבדרך. לפעמים זה ירגיש כמו אנחנו-מול-כל-העולם.
כן, אנחנו רוצים זוגיות שיש בה הדדיות, שהיא בגובה העיניים, שאפשר לראות בה זה את זה. אנחנו רוצים זוגיות שבה נתינה וקבלה זורמות בינינו, זוגיות נטולת הרארכיה, של תמיכה דו צדדית וכבוד הדדי, של ללכת את הדרך יד ביד, יחד מול העולם, ושל חופש להיות.
אחים, כמו בני זוג בזוגיות מטיבה, חולקים נקודת מבט: שניהם מסתכלים קדימה, אל אותה הדרך, רואים זה את זו בזוית העין או בהפנית הראש, אף אחד לא מסתיר לאחר או מסתתר מאחוריו
~ בתמונה: אחים, שונים ודומים.
בפרק הבא – על אחאות והתמקדות 😊