"אני עם זה", או "אני אהיה עם זה קצת" הם משפטים שאומרים מתמקדים, ולפעמים מלווים אותם במחווה – כף יד קעורה, מרחפת ברכות מעל הלב או הבטן, המקום שבו בדרך כלל "זה" מורגש. המשפטים האלה הם כמו לחיצת יד סודית, בעזרתה מתמקדים מזהים זה את זה, שמשמעה: אני שמה לב למשהו בי שמבקש את תשומת הלב שלי, ומעצם העובדה ששמתי לב לכך, אני כבר בנוכחות רחבה יותר, זה לא משתלט עלי ולא חוטף אותי, ואני יכולה להיות בסיטואציה באופן אחר – רך, מאפשר.
מתנה נהדרת, ההתמקדות, והיכולת שהיא מאפשרת לנו להיות עם הדברים – הכואבים, הפוחדים והמפחידים, ואפילו הלא ברורים – שבתוכנו. ולא רק להיות איתם, אלא גם להקשיב להם, להזמין אותם לשתף אותנו, לאפשר להם לנוע.
אבל בעיני זהו רק חלק מהמתנה הגדולה של ההתמקדות, וכשהוא עומד בפני עצמו הוא מאפשר רק חוויה חלקית של המהפך הקוואנטי שההתמקדות מציעה. כי המתנה הגדולה של ההתמקדות כוללת רכיב נוסף ומהותי – אדם נוסף. אינטראקציה.
אותם חלקים כואבים, מבוהלים, ילדיים שבתוכי זקוקים לי שאראה אותם, אכיר בהם ואקבל אותם. אבל הם מרגישים כל כך הרבה יותר טוב כשאני נותנת להם ביטוי גם החוצה. הם זקוקים לסמוך עלי, אבל זה לא קל להם: נסיון העבר מלמד שלפעמים, כשכאב נורא, הם הצליחו לערער אותי, או שחלקים אחרים בתוכי – ביקורתיים, מבוהלים לא פחות, השתלטו עלי ולא אפשרו לי באמת להיות בנוכחות מלאה ומקבלת. משום כך, יעדיפו החלקים הללו, פעמים רבות, שלא אחזיק אותם לבדי; הם מרגישים יותר טוב כבר מעצם העובדה שהסכמתי לתת להם ביטוי, לשים אותם במרחב משותף, לא להכמין אותם בפנים, ולאפשר למישהו אחר להחזיק איתי ביחד את הנוכחות, להחזיק אותי, אם יש צורך. גם אני, וגם הם – הרבה פחות לבד.
בעיני, להיות עם מה שבתוכי – זהו רק חלק מהמתנה הגדולה של ההתמקדות, וכשהוא עומד בפני עצמו הוא מאפשר רק חוויה חלקית של המהפך הקוואנטי שההתמקדות מציעה.
כי המתנה הגדולה של ההתמקדות כוללת רכיב נוסף ומהותי – אדם נוסף. אינטראקציה.
כשהילדים הפנימיים מבשילים לפגוש ילדים פנימיים של אחרים
יותר מזה – ככל שמשתכללת ומעמיקה היכולת שלנו להיות עם מה שבתוכנו – המתנה שבאינטראקציה הופכת יקרת ערך יותר, מעמיקה.
התהליך האישי של כל אחד מאיתנו דומה בעיני להתפתחות והתבגרות אנושית.
כי בראשית הדרך, כשהכל כיאוטי, אנחנו זקוקים להחזקה צמודה, כמו החזקה של תינוק בזרועות אימו. רק למצוא מקום שבו מותר ואפשר להביא את הכל, את כולי, כמו שאני.
וכמו התינוק, שהופך לפעוט, שמגבש את האני שלו בתוך המיכל המאפשר הזה, שלומד לסמוך על גופו, רגליו וידיו ולומד לדבר ולהביע, ופוגש באמצעות הגוף והשפה עוד חלקים מן העולם, כך גם אנחנו: מבשילים לפגוש ילדים (פנימיים של) אחרים. זה השלב בו, למשל, מתמקדים נפרדים מתהליך אישי בקליניקה ועוברים ללמוד התמקדות בקבוצה. זה לא קל בהתחלה. לפעמים זה מעלה רצון לברוח ולהתחבא במקום מוגן ובטוח. לפעמים קשה לי לפגוש אחרים ולפגוש את עצמי בנוכחותם, כמו פעוטות שצעדיהם עדיין מתנדנדים, מועדים להתנגש במתנדנדים אחרים. בשלב הבא, בקורס ההסמכה, היכולת להקשיב לעצמי בנוכחות האחר, ולהקשיב גם לאחר, גדלה ומתרחבת, ומוכנה ללמוד את הדקויות והעומקים של האינטראקציה, כדי להחזיק אחרים, בבית או בתהליך טיפולי.
ככל שמשתכללת ומעמיקה היכולת שלנו להיות עם מה שבתוכנו – המתנה שבאינטראקציה הופכת יקרת ערך יותר, מעמיקה
ללמוד התמקדות בבית – מעבדה ליחסים
האופן בו אני תופסת ומלמדת התמקדות במסגרת 'התמקדות בבית', גורם לכך שקורס התמקדות – ועוד יותר קורס הסמכה בהתמקדות – הוא הזמנה למעבדה ליחסים. החוויה בקבוצה מפגישה אותנו עם שאלות עומק הרות משמעות: מה המקום שלי? מול אחרים, מול המנחה? האם רואים אותי? האם מותר לי להיות מי שאני עם אדם אחר? השאלות הללו נוכחות בחדר, מותר להן להיות במרחב, לקבל ביטוי, לצאת לאור. היציאה לאור, לתוך מרחב מאפשר, מאפשרת את החקירה שלנו במקום הזה, במקום להסחף שוב, מבלי דעת ולעתים קרובות בכאב רב, אל אותם מקומות מוכרים. זהו שלב מהותי בהתפתחות של אותו פעוט: אני קיים, נראה ומותר גם בחברת אחרים, שאינם אמא מגוננת. אני יכול להיות אני בחברתם, ויותר מזה – הם יכולים להיות הם בחברתי.
חלק משמעותי מן הלמידה וההתפתחות הוא הפרטנרשיפ: החלפת התמקדויות בין עמיתים, שמתחילה כבר מהמפגש הראשון של הקורס. אנחנו לומדים בפועל לייסד ולחוות אינטראקציה שהיא מרחב בטוח: מקום ניטראלי (יחסית למה שקורה בבית, למשל…) שבו התכנסנו לצורך הקשבה הדדית. שבו הכללים הם שחשוב להרגיש בנוח, ושהמקשיב שם לב למתחולל בתוכו, כדי שיוכל להיות עם המתמקד, ועם המתחולל בתוכו. ואחר כך מתחלפים. הפרטנרשיפ היא אחת המתנות הגדולות שמתמקדים זוכים לה, והיא מתנה לכל החיים.
הפרטנרשיפ מציע סוג חדש ורדיקלי של מערכת יחסים, שבו אפשר שלא להיות האחד על חשבון השני, לא לשלם למישהו (בכסף או אחרת) כדי שיהיה איתי, כדי שיקשיב לי, כדי שיחזיק אותי. מודל בו אפשר שמישהו יהיה כך עבורי, ואני – עבורו.
הפרטנרשיפ היא מודל שכמוהו נרצה לאמץ למערכות היחסים הקרובות בחיינו, ובעיקר – לזוגיות: אינטראקציה כמרחב מאפשר. וזה מורכב, ומאתגר, ולא קל, כי הפרטנרשיפ מובנה והיחסים לא, וכי הפרטנרשיפ הוא עם אדם שכעבור שעה קלה נחזור איש איש לחייו, ואילו בן הזוג שלי נשאר בסביבה, ממשיך ללחוץ לי על כל הכפתורים.
מורכב, מאתגר, לא קל וגם לוקח זמן ודרך, שתחילתה בדיוק בצעדים העדינים הללו בקבוצה ובפרטנרשיפ, כדי ללמד את הגוף את החוויה הזו, הכל כך לא מוכרת.
הפרטנרשיפ ההתמקדותי מציע סוג חדש ורדיקלי של מערכת יחסים, שבו אפשר שלא להיות האחד על חשבון השני, לא לשלם למישהו כדי שיהיה איתי, כדי שיקשיב לי, כדי שיחזיק אותי. מודל בו אפשר שמישהו יהיה כך עבורי, ואני – עבורו.
העקרה והיתומה
והמשכה של הדרך מתגלה ומעמיק ככל שהולכים בה, ככל שמסכימים להפתח – לאט לאט, מעט מעט, תוך בדיקה שלא איבדנו את עצמנו בדרך – למרחב המאפשר הזה. אנחנו מגלים מהן האינטראקציות המיטיבות בסביבתנו או יוצרים אותן, לומדים לדייק את מה שבפנים, ואת האופן שבו הוא יכול לצאת החוצה: בלי להסתיר, בלי לזרוע הרס.
עבורי, הפרדת ההתמקדות – אותה יכולת מופלאה "להיות עם זה" – מן האינטראקציה, עושה עוול לשתיהן: אינטראקציה בלי התמקדות – להיות עם אדם אחר בלי לשים לב פנימה – היא עקרה, והתמקדות בלי אינטראקציה – לשים לב פנימה בלי העומק, ההדהוד והערך שבנוכחות אדם אחר – היא יתומה. השילוב של השתיים פותח אינסוף של צמיחה אישית לכל אחד מהשותפים למערכת היחסים, ולמערכת היחסים.
כי עבורי, לחיצת היד הסודית של ההתמקדות היא המשפט: "אתה יכול להקשיב לי?", והיא טומנת בחובה את כל זה: את האמירה – אני שמה לב למשהו בתוכי שזקוק להקשבה, ושזקוק לביטוי, ולמרחב מאפשר. ואת ההזמנה של האחר להיות מרחב מאפשר כזה, מתוך ידיעה שגם הוא שם לב למה שבתוכו, שגם הוא קיים, נראה ומותר, גם אם התשובה היא: "לא, אני לא פנוי כרגע", ושהצד השני לא יפגע או יעלב או יכעס, וגם אם כן, אפשר יהיה להיות עם זה. ביחד.
אנחנו מגלים מהן האינטראקציות המיטיבות בסביבתנו או יוצרים אותן, לומדים לדייק את מה שבפנים, ואת האופן שבו הוא יכול לצאת החוצה: בלי להסתיר, בלי לזרוע הרס.