התהליך הזוגי הוא כשלעצמו חוויה מרפאה, אבל עיקרו – מה שלוקחים הביתה, ליחסים, ליום יום, למשפחה.
הנה כמה דוגמאות:
התהליך של אבי ומיכל
בשנה הראשונה של נישואינו גילינו שעם כל האהבה, אנחנו מאוד שונים. אני שבוגר ממנה בכמה שנים כבר דאגתי לבסיס כלכלי והיא לא, ואני ביקשתי הסכם ממון, והיא נחרדה מזה וזה שידר לה שאני מכין את עצמי לעזיבה. אני מאוד משימתי, והיא לא. אני מתנהל לפי שיקול כלכלי והיא לפי מה שבא לה. היו גם אי הסכמות על הדרך בה נרצה לגדל את ילדינו – היא דתל"שית, ואני חילוני.
לא שלא דיברנו לפני כן, אבל פה דיברנו… על הכל. גם מה שכל אחד לא היה חושב להעלות בפני השני לפני כן. במיוחד בנושא הכלכלי: לא הייתי מדמיין שאוכל לדבר ליד אשתי על הסכם הממון בלי להרגיש אשם, להסביר לאשתי על הצורך שלי בתכנון כלכלי למען עתיד בטוח יותר, ולדעת שאני ואשתי תמיד נהיה שונים.
אנחנו מדברים דיבור מתוך עוצמה – התקשורת המיוחדת הזו מוכיחה את עצמה כעוצמה שלנו בביחד שלנו ובמה שאנחנו בונים.
למדתי מענת איך לתקשר עם אשתי, איך להבין למה היא מתכוונת, לנסות להבין למה היא מתכוונת, ואיך לדבר איתה – פשוטו כמשמעו.לא שלא דיברנו לפני כן, אבל פה דיברנו… על הכל. גם מה שכל אחד לא היה חושב להעלות בפני השני לפני כן. במיוחד בנושא הכלכלי: לא הייתי מדמיין שאוכל לדבר ליד אשתי על הסכם הממון בלי להרגיש אשם, להסביר לאשתי על הצורך שלי בתכנון כלכלי למען עתיד בטוח יותר, ולדעת שאני ואשתי תמיד נהיה שונים.
התהליך של הילה, 35, ורותי, 62 – אם ובת
הילה כותבת:
הגענו אני ואמא שלי אחרי נתק של מספר חודשים בינינו, סביב תהליך שאני עשיתי מול המשפחה סביב פגיעה מינית בתוך המשפחה שלא דובר עליה במהלך השנים, בעקבות כל זה הייתה התרחקות של שתינו אחת מהשנייה, היו תחושות של כעס, חוסר אמון הדדי.
חששתי שזה לא אפשרי, שאין לי פרטנרית. התקווה הייתה שנוכל לתקשר בצורה נורמלית, מבלי שכל הערה של אמא שלי תחווה אצלי כביקורת. תקוותי התממשו מעבר לכל דמיון שלי.
התהליך היה הדרגתי בחוויה הפנימית ומול אמא שלי, במידת הקרבה שלנו לנושאים. בהתחלה בכלל למדנו איך להיות באמפתיה לעצמנו ואחת כלפי השנייה ושוחחנו על נושאים שלא קשורים למערכת היחסים בינינו, עם הזמן אפשר היה להתקרב ולגעת בפצעים, בנושאים הכואבים.
בסיום התהליך אני מרגישה שיש לי שוב אמא, שאני יכולה לשתף אותה, שאני לא לבד. ישנה התקרבות מאוד גדולה ביני לבין אמי, הרגשה שאפשר לדבר על דברים והשמיים לא ייפלו.
הדוגמא הכי משמעותית להתקרבות הזו היא שבארוחת חג לאחרונה, בן המשפחה שפגע בי הגיע, בעקבות אי הבנה ביני לבין אמא שלי סביב הנושא. כמה שעות לאחר מכן אני ואמא שלי ישבנו ודיברנו על זה במשך אולי חמש דקות, על אי ההבנה, על התחושות שלי, על זה שהיא שמה לב לזה, וזהו. בעבר זה היה לוקח לי ימים של כעס או מרירות עד שאולי הייתי מדברת על זה וגם זה בחשש גדול וכאילו שהשמיים עומדים ליפול…
אני מרגישה שהתהליך עם אמא שלי עזר לי גם לדייק מערכות יחסים אחרות – ראשית עם עצמי ואחרי זה עם אחרים משמעותיים.
לאורך התהליך נתת לנו תחושה של קבלה של שתינו, חוסר שיפוטיות, שהכל יכול להאמר בחדר הזה, אמון מאוד מאוד גדול , שאפשר לגעת בכאב, בכעס, בכל רגש שעולה כלפי אמא שלי ושהכל בסדר, שגם אפשרי להביא הכל ותחושה שאפשר להתמודד עם כל זה יחד.
בסיום התהליך אני מרגישה שיש לי שוב אמא, שאני יכולה לשתף אותה, שאני לא לבד. ישנה התקרבות מאוד גדולה ביני לבין אמי, הרגשה שאפשר לדבר על דברים והשמיים לא ייפלו.
- כל השמות בדויים