על כלבים ואנשים

נתחיל מהסוף: תגידו לנו מזל טוב, לילה הכלבה הצטרפה לאחרונה למשפחתנו, וכולנו – לילה, אבא, אמא, שלושה ילדים והמון חברים שלהם – מאוד מאושרים.
יש להניח שעוד תקראו עליה (כלבים והתמקדות, כפי שתראו מייד, זה שילוב מנצח), אבל מה שאני רוצה לספר לכם קשור באחד השלבים שלנו בדרך; השלב בו קיבלנו לחזקתנו את קסם, כלבת ג'ק ראסל מהממת, שמשפחתה טסה בסוף החופש הגדול לשלושה שבועות לתאילנד, והפקידה אותה – לא בלי חשש – בביתנו, לצרכי אימון (שלנו, בגידול כלבים).

שלושה ילדים ויחסם לכלבים

קצת רקע: את הקמפיין לאימוץ כלב הוביל בן העשר אצלנו. כבר המון זמן שהוא רוצה, ולאט לאט בשלו התנאים שיאפשרו שחלק משמעותי מהאחריות והעשייה (על מי אנחנו עובדים – העבודה) הכרוכה בכך יהיה מנת חלקו, ולא עוד תוספת לעבודה הבלתי נגמרת שלנו.
בעל הנסיון ואיש הכלבים האמיתי שבינינו היה בן ה-17, שמחלק את עיתותיו בין ביתנו לבית אמו, שם התגורר ממש עד לאחרונה גם כלב, שליווה אותו מאז שהיה פעוט.
בת החמש וחצי, בהקשר זה, ענתה יפה להגדרה 'רוצה אבל פוחדת'. כלבים (וגם חתולים), הפחידו אותה נורא, אבל בחושיה החדים ידעה שכשתהיה לנו כלבה (בת, כמובן) משלנו, היא לא תפחד ממנה. כשקפצנו להכיר את קסם ומשפחתה בביתם, כשבוע לפני היום המיועד, נצמדה הילדה לחיקי וסירבה לרדת. כשיצאנו משם אמרה: אני מוכנה שתביאו את קסם אבל רק אחרי שאפסיק לפחד. זה בסדר, אמרתי לה. את יכולה להמשיך לפחד כמה שאת צריכה, אבל המשפחה שלה נוסעת, וקסם תגיע בעוד שבוע, ונתמודד יחד.
וכך, באחר צהרים של יום שישי קיצי אחד, הובאה אלינו קסם.

הסתגלות – נותנים לה את הזמן שהיא צריכה

אחרי שבעליה נסעו, ואחרי שסיימה לחכות להם ליד הדלת, הצטנפה קסם על הספה שהביאו לה מהבית, ולא הגיבה להתחנחנויות של בן העשר ושלי. אפילו נהמה עלינו קצת, כשניסינו להתקרב. אמרתי לו, בוא נשב לידה בשקט, במרחק מה, ניתן לה את הזמן שהיא צריכה.
כשהתרצתה מעט ואפשרה להתקרב, ישבתי לידה, ליטפתי אותה ולחשתי לה: את מתגעגעת לאבא, לאמא, למתן ולמיקה, את חוששת ששוב נטשו אותך. הם יחזרו, אני מבטיחה. הם יחזרו לקחת אותך, ובינתיים אנחנו כאן, איתך.

בת החמש וחצי נשארה במרחק בטוח, אבל אמרה: "אני חושבת שהיא עצובה, שהיא מתגעגעת לבעלים שלה".
היינו אמורים ללכת לסבא וסבתא לארוחת ערב שבת, והילדים התקשרו לשאול אם אפשר להביא את קסם. כשהתברר שאי אפשר, פרצה הילדה בבכי תמרורים. "איך נשאיר אותה לבד בבית שהיא לא מכירה כשהיא עצובה ככה?", בכתה, ואז ביקשה מאבא שיישאר עם הכלבה בבית, והוא, כמובן, הסכים.
כשחזרנו מארוחת הערב קידמו את פנינו נביחות רמות (קסם כנראה הרגישה קצת יותר בבית). הקטנה נבהלה מאוד, ופרצה בבכי. ביקשה שבלילה נסגור את דלת חדר הילדים כדי שקסם לא תיכנס, אבל לפני שנרדמה אמרה: אולי מחר אני אפחד פחות.
למחרת היא באמת פחדה פחות, רק הנביחות העזות של קסם בכל פעם שמישהו העז להתקרב לדלת עוד הרתיעו אותה, אבל כעבור יומיים היא אמרה בגאווה: "אני מרגיעה את קסם כשהיא נובחת". במקביל, התחילה ללטף בטבעיות גם כלבים זרים (וגדולים בהרבה) ברחוב…

שמירה – צעד קטן ועוד צעד קטן

קסם התרגלה אלינו, שמחה לקראתנו בכל פעם שנכנסנו הביתה, והגנה עלינו בחירוף נפש: כל מי שהתקרב לדלת, שלא לומר עבר דרכה, זכה למתקפת נביחות רמה ועצבנית. הכנסת האורחים שלנו השתכללה: נהגנו לרדת איתה לקבל את פניהם של זרים, ולהכנס יחד הביתה.
אבל לא רק זרים, גם בן ה-17 , שגם לא גר איתנו בקביעות וגם מיתמר לגובה המבהיל של 190 סנטימטרים, התקבל בחשדנות ובזעף.
באחד מימי החופשה אירח בן העשר כמה חברים למסיבת פיג'מות. השמחה היתה רבה, וקסם הפגינה במהרה חיבה ושלווה מול הילדים הנרגשים. בערב, כשהילדים פרשו שקי שינה, הגיע בן ה-17. הכלבה לא זיהתה אותו בבית עמוס הריחות הזרים, והחלה נובחת בעוז. כששלח אליה יד ללטפה, נהמה ואיימה לנשוך. הוא נעלב.

ישבתי ליד קסם, החזקתי אותה ודיברתי אליה. אמרתי לה עד כמה היה לה יום מבלבל מלא אנשים חדשים וריחות לא מוכרים, ואיך פתאום הגיע האיש הגבוה הזה והיא כבר לא בטוחה לגביו, והיא צריכה לשמור פה על כל הילדים. היא נרגעה קצת, אבל נהמה בכל פעם שהוא התקרב. "מה, את עושה לה התמקדות?" גיחך המתבגר. חייכתי, ושאלתי אם ירצה לנסות את הדרך שלי. הזמנתי אותו אותו להתחיל במרחק ניכר ממנה, ובכל פעם להתקרב ממש מעט ולאט. הוא הסכים. בהתחלה נעמד בפתח חדרו, ואז עשה צעד קטן ועצר, הביט בה מרחוק, ואחר כך עשה עוד צעד. ועוד אחד, קטן. בשלב כלשהו ירד נמוך, כמעט לגובה העיניים שלה, ושוב נעצר. במשך דקות ארוכות, בסבלנות ובעדינות, כשהוא קשוב אליה ולתגובות שלה, התקרב הנער אל הכלבה המבוהלת. בסופו של דבר הגיע עד אליה, והיא נתנה לו ללטף אותה.

"מה, את עושה לה התמקדות?" גיחך המתבגר. חייכתי, ושאלתי אם ירצה לנסות את הדרך שלי. הזמנתי אותו אותו להתחיל במרחק ניכר ממנה, ובכל פעם להתקרב ממש מעט ולאט. הוא הסכים

התמקדות – להתיידד עם כאב ופחד

אז איך כל זה קשור להתמקדות?
התמקדות מזמינה אותנו להתוודע וליצור קשר עם התחושות שלנו. קל ונעים לשים לב לשמחה ואהבה, קשה יותר להתיידד עם בלבול או שעמום. אבל מי רוצה להתקרב לכאב צורב? לפחד מצמית? לכעס שמציף ומעוור? לעצב, לאבל?
האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לברוח, או להלחם. גם הסביבה שלנו תאמר לנו: אין טעם לכעוס, אין ממה לפחד, קחי משהו נגד הכאב.
כמו קסם הנוהמת וזועפת, התחושות הקשות בתוכנו הן עצבניות, תוקפניות ושליליות. נראה שהן דוחות כל אפשרות לקרבה, וגם לנו, כמובן, אין שום רצון לגשת אליהן.
אבל כמו קסם, הן בעצם מבוהלות עד מוות. הן בעצם מרגישות קטנות ופגיעות ודחויות. ואם ננסה להתקרב אליהן לאט, בעדינות, מתוך תשומת לב והתבוננות, אם נרד לגובה העיניים ונסכים להיות איתן בסבלנות, בסקרנות, בחמלה – הן יתנו לנו ללטף אותן.
כל מי שגידל פעם כלב יודע עד כמה גדולה התמורה. עד כמה עמוק ואמיץ ומתגמל הקשר. עד כמה נקיה ומלמדת האינטראקציה. מוזמנים לנסות את האיכויות האלה פנימה, עם עצמכם, בהתמקדות.

כמו קסם הנוהמת וזועפת, התחושות הקשות בתוכנו הן עצבניות, תוקפניות ושליליות. נראה שהן דוחות כל אפשרות לקרבה, וגם לנו, כמובן, אין שום רצון לגשת אליהן.
אבל כמו קסם, הן בעצם מבוהלות עד מוות