הייתי ילדה דעתנית ובעלת מזג סוער. "לא היית ילדה קלה" אמרה לי לפני כמה שנים דודה שלי, כי אמא שלי כבר הרבה שנים לא כאן כדי לדבר על מה שהיה, ואבא שלי לא כל כך היה בבית בשנים ההן, או בכלל. זה צבט לי, ה"לא קלה" הזה, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת הקול הפנימי הטבוע בי, שמהדהד את החוויה שלי מאז, הקול שאומר שאני לא נחמדה, שאני תוקפנית, שאני רעה.
לא נחמדה, תוקפנית ורעה, זה מה שהייתי בבית (אגב, גם אמא שלי, וזה, כמובן, אגב גדול מאוד). להיות כזו, זה אומר זה להיות אחת שאי אפשר להיות איתה, להקשיב למה שהיא אומרת, לאהוב אותה. לפחות לא ככה, כמו שהיא.
שנים אני מסתובבת בעולם – כן, זה עדיין שם – בתחושה שזה נכון, מה שאמרו לי, מה שאמרו עלי: לא נחמדה, תוקפנית, רעה. שנים שמישהי בי ממש משתדלת להיות נחמדה ועדינה וטובה, ורוב הזמן היא מצליחה, חוץ מאשר כשהיא לא.
וממש אותו מספר שנים שאני מסתובבת בעולם ומחפשת מי שיסכים להיות איתי, לאהוב אותי ככה, כמו שאני, כולל הלא נחמדה, התוקפנית, הרעה.
שנים אני מסתובבת בעולם בתחושה שזה נכון, מה שאמרו לי, מה שאמרו עלי: לא נחמדה, תוקפנית, רעה. שנים שמישהי בי ממש משתדלת להיות נחמדה ועדינה וטובה, ורוב הזמן היא מצליחה, חוץ מאשר כשהיא לא. וממש אותו מספר שנים שאני מסתובבת בעולם ומחפשת מי שיסכים להיות איתי, לאהוב אותי ככה
"איך את מדברת אלי"
מה הפלא שהגעתי להתמקדות, ויותר מזה – ששמתי לי למטרה (רק בדיעבד הבנתי שזו המטרה) לאפשר בעולם קיומם של יחסים בהם באמת כל אחד וכל אחת יכולה להיות היא עצמה, כל כולה, כולל לא נחמדה.
אפשר לגמרי להבין את ההזמנה לקבל – את עצמנו ואת זולתנו – שמציעה ההתמקדות. אבל מה קורה כשעצמנו או זולתנו מתנהגים באופן שמקשה לקבל אותם – באופן לא נעים, לא נחמד, תוקפני, אפילו אלים. האם נוכל לקבל אותם, האם נצליח לשמוע את מה שמבקש שם ביטוי?
"איך את מדברת אלי", היו המילים ששמעתי בנקודות הקצה של המריבות בבית. באבחת משפט כל מה שהיה לי להגיד נמחק, נחסם, בגלל איך שאמרתי (צעקתי, בכיתי) אותו. אף אחד לא הסכים להקשיב, לשמוע. אף אחד לא היה שם. נשארתי שם, לא נחמדה, תוקפנית, רעה – ולבד.
לכעוס כמו שאני רוצה
גם הבת שלי היא ילדה דעתנית ובעלת מזג סוער, וזה לא פשוט לי (ולפעמים גם לאחרים). אני ממש משתדלת (אבל כמובן שגם אני נופלת) להסכים שמותר לה להיות כמו שהיא. וזה לא קל, כשהיא לא-נחמדה או תוקפנית (לא רעה, לא רעה. תכף נגיע לזה), להיות שם בקבלה רדיקלית.
"את אומרת שמותר לי לכעוס כמה שאני רוצה, אבל את לא נותנת לי לכעוס כמו שאני רוצה! אני רוצה לכעוס ככה!" – כעסה עלי בתי לפני כמה חודשים, וגרמה לי לעצור. התבוננתי פנימה, ופגשתי שם, כמו שקורה לי הרבה מול ילדי – אותי הילדה, המתוסכלת, שיודעת שאין סיכוי שיקשיבו לה אם תצעק את כעסה, את כאבה, וזה רק מכעיס ומכאיב עוד יותר. את זו שנשבעה שלא תהיה אמא כזו. לצידה פגשתי גם את זו שהרגע חטפה מילדה עוצמתית בת 11, ושהדבר הראשון והמיידי שהיא רוצה לעשות זה להדוף.
את צודקת, אמרתי לה. זה לא פשוט לי, אמרתי לה, כשאת כועסת כל כך, אבל זכותך לכעוס ככה.
התבוננתי פנימה, ופגשתי שם, כמו שקורה לי הרבה מול ילדי – אותי הילדה, המתוסכלת, שיודעת שאין סיכוי שיקשיבו לה אם תצעק את כעסה, את כאבה, וזה רק מכעיס ומכאיב עוד יותר. את זו שנשבעה שלא תהיה אמא כזו. לצידה פגשתי גם את זו שהרגע חטפה מילדה עוצמתית בת 11, ושהדבר הראשון והמיידי שהיא רוצה לעשות זה להדוף
הביקורת – חוויה של איום קיומי
אחד הנושאים המשמעותיים בעבורי בחקירה של חיי, ובעיקר בשילוב של התמקדות ויחסים – התמקדות בבית – היא הביקורת.
ביקורת – משמע חלק או קול שאומר על אדם, או על משהו באדם הזה שהוא, ובכן – לא. לא בסדר, לא מספיק, יותר מדי, לא לגמרי, לא ממש, לא יפה, לא נעימה, לא נחמדה, לא טובה.
לא תמיד הביקורת מבטלת לחלוטין את האדם, אבל היא תמיד מבטלת לחלוטין את החלק באותו אדם שאליו היא מתייחסת. לפעמים זו ביקורת פנימית, חלק בי שמבקר חלק אחר, אומר שהוא לא טוב, דורש שיסתלק. לפעמים זו ביקורת החוצה, על אדם אחר או תכונה שלו. וחשוב להדגיש, שבעבור האדם או החלק המבוקר, הביקורת נחווית כמו איום קיומי. והיא אכן כזו, מבקשת להשמיד תכונות או התנהגויות או חלקים שלמים בתוכנו.
אחד הדברים המעניינים בביקורת (יש המון, מתישהו אכתוב על זה ספר, אולי), זה שהיא עצמה נתונה לביקורת תמידית, כי היא עצמה לא נחמדה, תוקפנית ורעה… הביקורת, כמו הילדה שהייתי לפעמים, וכמו בתי לפעמים, מבקשת לתת ביטוי לכאב גדול, שיכולתה להפיג אותו מוטלת בספק, ועל כן הוא יוצא ככה – קשה, תוקפני, לא נחמד.
הביקורת, כמו הילדה שהייתי לפעמים, וכמו בתי לפעמים, מבקשת לתת ביטוי לכאב גדול, שיכולתה להפיג אותו מוטלת בספק, ועל כן הוא יוצא ככה – קשה, תוקפני, לא נחמד.
ביניים: קודם כל "כן"
לא סתם אימצתי את ההתמקדות אל חיקי כשפגשתי אותה, גידלתי וטיפחתי אותה בתוכי ומסביבי. מתברר שהובילה אותי הכמיהה לקבלה הרדיקלית שבהתמקדות, ביחסים פנימה וביחסים החוצה, שבדיוק ההפך מהביקורת, אומרת קודם כל – "כן".
המשמעות של התמקדות בעבורי, כפי שכבר כתבתי במקום אחר, היא להביט פנימה, ולתת למה שנמצא שם ביטוי, במרחב מאפשר. זה נשמע נהדר, מרחיב לב ונעים, זה עושה דברים נפלאים ליחסים, כשאנחנו מצליחים ליצור מרחב מאפשר כזה. אנחנו מצליחים להקשיב לכאב שלנו ושל זולתנו, נגיד – של הילד/ה שלנו – לדמעות, לפחד, לעצב.
אבל אז מגיעים הכעס, הצעקות, הטנטרום, טריקת הדלת – וזה כבר סיפור אחר.
כי אלה הם ביטויים לא-נחמדים ותוקפניים של מה שיש בפנים, ולאלה קשה להקשיב, את אלה בכלל לא פשוט לקבל. המשפט שהורים רבים אומרים, לפעמים כאקט חינוכי – "אני רוצה לשמוע מה שיש לך להגיד, אבל לא ככה", לא מורגש בפנים כקבלה, כי גם ה"מה" וגם ה"איך" מבקשים שניהם להיות לגיטימים.
תגידו – אבל רגע, באמת יש פה אקט חינוכי! וקודם כל – נגד אלימות, כי לפעמים זה ממש גולש לאלימות, התוקפנות של הילדים או החלקים הלא נחמדים.
ואני רוצה להוסיף – אכן, גם הביקורת היא אלימות. נכון, היא בדרך כלל לא פוצעת את הגוף או הורגת, אבל היא פוצעת את הנפש ומבקשת להרוג חלקים שלמים בנו.
המשפט שהורים רבים אומרים, לפעמים כאקט חינוכי – "אני רוצה לשמוע מה שיש לך להגיד, אבל לא ככה", לא מורגש בפנים כקבלה, כי גם ה"מה" וגם ה"איך" מבקשים שניהם להיות לגיטימים.
קבלה רדיקלית לתוקף ולנפגע
איך אפשר, תשאלו אפוא, להגן על ילדים, אנשים או חלקים עדינים בתוכנו שנפגעים, וגם להיות בקבלה רדיקלית כלפי הילדים, האנשים או החלקים הלא נחמדים, התוקפניים, האלימים?
האחת, היא הנוכחות הרחבה, שמסכימה – לפחות בשאיפה – לתת לגיטימציה לשני הצדדים: לילדה הצועקת ולאמא שלה, או לחלק בי שמבקר חלקים אחרים בתוכי, אומר עלי "רעה", וגם לחלקים הנפגעים. נוכחות שרואה ומקבלת את כאבם של שני הצדדים, של התוקף והקרבן, של האלים והנפגע, וגם מצליחה לעצור את האלימות לפני שהיא הורגת.
והשניה נרמזה כבר איפשהו קודם בפוסט הזה – הויתור על ה"רעה".
אין ילד רע, יש ילד שרע לו, אמר יאנוש קורצ'אק, ובהתמקדות נרצה להוסיף ולומר זאת גם על החלקים השונים בנו, שדומים מאוד לילדים. גם הביקורת אינה רעה, על אף היותה לא נחמדה ותוקפנית. גם היא, כמו כל חלק אחר בנו, נושאת כאב (גדול) ורוצה בעבורנו טוב.
אני מייחלת ומאחלת לעצמי, לבתי ולכל האנשים והחלקים שלא תמיד נחמדים, להרגיש אהובים בדיוק כמו שהם, לדעת שיש מי שמוכן להיות איתם עד שייראה כאבם מבעד לכעס, מתחת לביקורת, מעבר ללא נחמדה.
אין ילד רע, יש ילד שרע לו, אמר יאנוש קורצ'אק, ובהתמקדות נרצה להוסיף ולומר זאת גם על החלקים השונים בנו, שדומים מאוד לילדים. גם הביקורת אינה רעה, על אף היותה לא נחמדה ותוקפנית. גם היא, כמו כל חלק אחר בנו, נושאת כאב (גדול) ורוצה בעבורנו טוב
