הסרט "מורתי התמנונית", שהוכתר כמרענן הלא-רשמי של הסגר בימי הקורונה, הוא לא (רק) סרט טבע מדהים, שחושף את החיים הסודיים בקרקעית האוקיינוס. הוא מדבר על יחסים, ועל תפקידן של האיכויות המרכזיות של ההתמקדות – סבלנות וסקרנות – ביצירתם
קרייג פוסטר, צלם ובמאי סרטים תיעודיים, חוזר למחוזות ילדותו, אל פיסת האוקיינוס השוצפת שלמרגלות כף הסערות בדרום אפריקה. מתוך משבר רגשי ומשפחתי עמוק, הוא כמה להתחבר אל הטבע, ויוצא אל המים הקפואים של יער האצות המסתורי.
במעמקי הים הוא פוגש ביצור דמוי חייזר, תמנונית צעירה, ומסע אהבתם והרפתקאותיהם נפרש לאורך הסרט.
התמנונית, שגודלה כגודל כף יד, מתעטפת באצה, מסתתרת ובוחנת בחשדנות את היצור המוזר והעצום שנכנס אל המרחב שלה. מי שלמד התמקדות לא ישכח את אחד התרגילים הראשונים בקורס הבסיסי, שמזמין אותנו לשים לב כיצד אנחנו ניגשים לחיה קטנה ומבוהלת. פוסטר הוא מתמקד טבעי; הוא מתחיל להתוודע אל התמנונית, משוחרר מחליפת צלילה ובלוני חמצן שיחצצו בינו לבין הטבע, מצוייד רק במצלמה, בסקרנות ובהמון סבלנות.
מי שלמד התמקדות לא ישכח את אחד התרגילים הראשונים בקורס הבסיסי, שמזמין אותנו לשים לב כיצד אנחנו ניגשים לחיה קטנה ומבוהלת. פוסטר הוא מתמקד טבעי; הוא מתחיל להתוודע אל התמנונית, משוחרר מחליפת צלילה ובלוני חמצן שיחצצו בינו לבין הטבע, מצוייד רק במצלמה, בסקרנות ובהמון סבלנות
מתקרבים לאט לאט
המון סבלנות. הדיבור של פוסטר מתנגן ואיטי, שזור בעצירות, וכך גם הסרט (למתבגרים שלי, בני דור האינסטוש והמיקרו, הקצב שלו היה איטי מנשוא), שמתאר תהליך איטי עוד יותר: במשך כשנה, מדי יום ביומו, נרקמה מערכת יחסים בין אדם לתמנון.
פוסטר מתחיל מבחוץ, מרחוק. הוא ממפה בסקרנות את המערכת, לומד להבחין בין סוגי היער השונים מתחת למים, מתוודע אל הסביבה. מניח ליד מאורת התמנונית רק את המצלמה, עצם בלתי מזיק שהיא חוקרת באין מפריע.
לאט לאט, מאוד לאט, הם מתקרבים. בהתחלה היא שולחת זרוע לפגוש אותו, כשמרבית גופה ספון לבטח במאורה, חוקרת אותו באמצעות טבעות היניקה שלה. בהדרגה, בזכות אותה סבלנות אינסופית, היא סומכת, ונחשפת, מכניסה את האדם אל תוך עולמה, מגלה בפניו את אורחותיה, את מנגנוני ההשרדות שלה, שהתעצבו במהלך מיליוני שנים של אבולוציה, אפילו את המשחקים שלה. הקשר הופך להיות ממשי, פיסי, קשר של תקשורת אילמת אך מלאת הבעה, מגע והתרפקות.
בהתמקדות, הסבלנות היא איכות-אחות לסקרנות. אנחנו רוצים לגשת אל הדברים, אנחנו רוצים לגשת אל אנשים, ממקום לא-יודע, עניו. כמו אדם שחוקר כגשש את הסימנים הזעירים על קרקעית הים, שמנסה "לחשוב כמו תמנון", כדי לאתר תמנונית שאבדה לו.
בהתמקדות, הסבלנות היא איכות-אחות לסקרנות. אנחנו רוצים לגשת אל הדברים, אנחנו רוצים לגשת אל אנשים, ממקום לא-יודע, עניו. כמו אדם שחוקר כגשש את הסימנים הזעירים על קרקעית הים, שמנסה "לחשוב כמו תמנון", כדי לאתר תמנונית שאבדה לו
האהבה מקשה על הסקרנות
יחד עם צופי הסרט, פוסטר מתקרב, ומתאהב. האהבה, פעמים רבות, מקשה על הסקרנות. כשאנחנו אוהבים מישהו, אנחנו דואגים לו. משהו בנו נדחף קדימה לעזור לו בעת צרה, להציל אותו. נדמה לנו שאנחנו יודעים, כשאנו שרואים את הסכנה מתקרבת אל אהובינו, איך כל זה יגמר ומה עלינו לעשות. הדאגה מאיינת את הסקרנות, מייתרת את הסבלנות: אנחנו ממהרים לעזור. פוסטר חווה את יסורי הדאגה, הוא פוחד כשהתמנונית מצויה בסכנת חיים לנגד עיניו ממש, אבל מצליח להשאר סקרן, לכבד את הטבע, לסמוך על התהליך.
בתחילת הסרט אומר פוסטר – "אנשים אומרים שתמנון הוא כמו חייזר, אבל ככל שמתקרבים אליהם, כך רואים שאנחנו מאוד דומים". ואכן, ממש כמונו, התמנון הוא יצור שברירי ופגיע, נטול קונכיה מגינה, שנסמך לצורך השרדותו בעיקר על רמת האינטילגנציה האדירה שלו. התמנון הוא לכאורה יצור לא-חברתי, אין לו להקה והוא מתחבר לצורך תועלתני – רביה – בלבד.
אך מתברר שתמנונית אחת קטנה, ואיש אחד גבוה ושקט, יכולים ללמד אותנו משהו חשוב על האופן שבו נרקמים יחסים.
