גישות רבות שעוסקות ביחסים, תקשורת, ובמיוחד בהורות, מדברות על הקשבה פעילה, מאפשרת. הדהוד ושיקוף של דברי מי שאנו מקשיבים לו הם חלק מהותי ממה שמאפשר לו להרגיש שאכן מקשיבים לו.
בקליניקה, בגישות טיפול רבות וגם בהתמקדות – הדהוד הוא מקובל ורווח, אבל כשאני מלמדת התמקדות בבית, ומזמינה להביא את איכויות ההתמקדות אלי החיים האמיתיים, ליחסים הקרובים, אנשים מפקפקים: "זה לא יעבוד", אומרים לי הורים כשאני מציעה להם להדהד לילדיהם, היא תשאל למה אני חוזרת על מה שהיא אומרת, הוא ישאל למה אני מחקה אותו. אין סיכוי, אומרת אשה כשאני מציעה לה, רגע לפני שהיא עונה לבן זוגה, להדהד; הוא יגיד לי שהוא לא מטופל שלי.
ואכן, אם הדהוד הוא סתם חזרה על דברי האחר, הם צודקים. הצד השני לא רק שלא חש את ההקשבה העמוקה כאן, אלא מרגיש את הטכני, את השטחי, אפילו את המתנשא – וזה מעצבן.
ובכל זאת, הדהוד הוא שלב חשוב בהתמקדות בבית, בשיח מקרב ביחסים קרובים. והוא הכי לא טכני, הוא הכי אפקטיבי.
מה עושה ההדהוד?
ההדהוד מאפשר למי שמדבר לשמוע את מה שאמר שוב, לקחת את הדברים פנימה, ולבדוק – האם הם מדוייקים?
ההדהוד מאפשר לנו, בשיח היומיומי, לצאת מהאוטומט של דיבור-תשובה-תשובה לתשובה, שבמהלכו אנחנו לא ממש מקשיבים אלא בעיקר מתכננים את התשובה שלנו, תוך כדי שהאחר מדבר.
הדהוד מאפשר להאט. הוא מאפשר לנו, כמקשיבים, לשהות שם עוד רגע ולוודא – מה שמעתי, במקום לנחש את סוף המשפט של הדובר ולמהר לענות או להתווכח.
ההדהוד מאפשר לדובר להרגיש שאני איתו, ולא רק מולו או נגדו; ההדהוד מאפשר לדובר להרגיש לא-לבד בכאבו, וכמה זה חשוב ביחסים קרובים…
הדהוד מאפשר להאט. הוא מאפשר לנו, כמקשיבים, לשהות שם עוד רגע ולוודא – מה שמעתי, במקום לנחש את סוף המשפט של הדובר ולמהר לענות או להתווכח. ההדהוד מאפשר לדובר להרגיש שאני איתו, ולא רק מולו או נגדו; ההדהוד מאפשר לדובר להרגיש לא-לבד בכאבו
כמו בשפת התינוקות
תשאלו – אז איך מהדהדים בלי שזה ירגיש מלאכותי, בלי שזה ירגיש כמו חיקוי?
קודם כל חשוב שנגיד, שהדהוד יכול להיעשות לאו דווקא במילים. אפשר גם להדהד פיסית או ויזואלית את הבעות פניו או תנועות גופו של מי שאנחנו מקשיבים לו, בעיקר של ילדים, שמביעים עצמם פעמים רבות ללא מילים. למשל: אם הילד שלי יושב בפרצוף זעוף, אני יכולה לבוא ולשבת לידו, איתו, בפרצוף דומה.
אבל גם כאן – אולי אפילו עוד יותר מאשר בדיבור – הילד עלול להרגיש שאני מחקה אותו, אפילו לועגת לו, במיוחד אם הוא לא רגיל לצורת התקשורת הזו.
וכאן חשוב להזכיר שאי אז, כמעט כולנו הדהדנו את ההבעות והתנועות של ילדינו, בכלל בלי להרגיש. זוכרים כשהם היו תינוקות? זוכרים את עצמכם תופסים את עצמכם (והיו הרבה פעמים שעשיתם זאת בלי לתפוס את עצמכם) עושים פרצוף משתאה למול פרצופו המשתאה של התינוק, או מכרכמים פנים כשהוא בוכה?
לתינוק שמולכם לא היו אז מילים לומר "את מחקה אותי!", אבל לא רק משום כך המשכנו לעשות זאת; זו היתה תגובה טבעית שלנו להתנהגות התינוק שלנו, זה הגיע מבפנים, זה היה נקי.
גם כיום, ההדהוד ירגיש אמיתי, אפילו שקוף (המון אנשים וילדים בכלל לא מרגישים כשמהדהדים אותם, זה מרגיש כל כך טבעי), אם הוא יצליח להיות נקי.
קודם כל פנימה
אז מה הסוד? איך עושים את זה? מה הופך הדהוד לנקי ומאפשר?
מה שצובע את ההדהוד בצבעים המלאכותיים הוא כל מה שבתוכנו שמופעל. אנחנו כמו מהדהדים מבעד לפילטר הפנימי שלנו, זה שמודאג, או קצר רוח, או רוצה משהו במערכת היחסים. כדי שהדהוד יהיה נקי, עלינו קודם כל לשים לב לחלקים המופעלים.
בהתמקדות בבית, השלב הראשון שלנו הוא פנימה. לשים לב למה שמתעורר בי אל מול דבריו או התנהגותו של האחר. אם הילד שלי כועס, אני רוצה – לפני ההדהוד – לשים לב לחלק בי שחושש שהוא כועס עלי, שרוצה להתגונן. לשים לב אליו, כמו ללטף אותו שם בפנים, להגיד לו – כן, זה לא פשוט כשהילד שלי כועס עלי, ואתה ממש רוצה להתגונן, לשכנע, להסביר…
או אם הילדה שלי עצובה, אני רוצה לשים לב לחלק בי שרוצה להוציא אותה מזה, שרוצה שהיא תהיה שמחה! אני רוצה לומר לו – כן, זה בלתי נסבל שהיא עצובה, אתה נורא רוצה להראות לה כמה דברים טובים יש לה, או כמה מה שהיא עצובה בגללו הוא פעוט… או אולי אתה בכלל לא יודע למה היא עצובה וזה נורא דחוף לך לברר.
אם אנחנו נותנים מקום למה שמפעיל אותנו מול אותו אדם קרוב, אנחנו כבר לא מהדהים מבעד לו, אנחנו פשוט מהדהדים, וזה יכול להיות מורגש כך בצד השני, ממש כמו אז, כשהיו תינוקות.
אפשר להפיג את הבדידות
התמקדות היא הוויה ושפה. היא דרך להיות בעולם ולתקשר בו באופן שמניע הלאה, קדימה. התמקדות היא כמו שפת התינוקות – השפה שבה אנו מדברים עם מי שאין לו שפה, עם מי שהוא אחד: גוף ונפש, ואחד איתנו, ועם העולם. הווייתו של התינוק, כהוויית ההתמקדות, היא הוויה של זרימה, של תנועה – התנועה של השינוי, התנועה של הגדילה. התנועה קדימה.
אז החדשות הטובות הן שאפשר. אפשר להיות עם הילד שלנו, עם בן או בת הזוג שלנו, עם חברים ואפילו עם ההורים שלנו בצורה כזו: נקיה, מלאה, אמפטית. בצורה שמפיגה את הבדידות, שמניעה קדימה.
כשאני לומדת לשים לב לעצמי, אני יכולה להיות עם כאבו של האחר, אפילו אם האחר קרוב אלי וזה כואב לי לראות אותו בכאבו. אפילו אם כאבו קשור אלי. אני יכולה להיות איתו באופן שיאפשר לו להרגיש שיש מי שמקשיב לו, שהוא לא לבד.
התמקדות היא הוויה ושפה. היא דרך להיות בעולם ולתקשר בו באופן שמניע הלאה, קדימה. התמקדות היא כמו שפת התינוקות – השפה שבה אנו מדברים עם מי שאין לו שפה, עם מי שהוא אחד: גוף ונפש, ואחד איתנו, ועם העולם. הווייתו של התינוק, כהוויית ההתמקדות, היא הוויה של זרימה, של תנועה – התנועה של השינוי, התנועה של הגדילה. התנועה קדימה
