מוטי ומיכל יושבים אצלי בחדר. הם בשבועות הראשונים לתהליך הזוגי שלהם, די בהתחלה. אני מזמינה את מיכל לספר למוטי סיפור, משהו שקרה לה, לאפשר להם לתרגל את ההקשבה ההתמקדותית שהם לומדים, כדי לקחת אותה הביתה.
מיכל מספרת על משהו שקרה בעבודה. הרקע שנמצא ברשותי הוא מינימלי: רק לאחרונה סגרה מיכל את העסק הפרטי שלה, שלא הצליח להתרומם ולהכניס מספיק כסף לחשבון המשותף, ובעצה אחת עם מוטי, עברה להיות שכירה. כעת היא מספרת שהודיעו לה שהיא מצטרפת לפרוייקט מסויים, ומשתפת בחששות שעלו בה.
אני מזמינה את מוטי להדהד את הסיפור – זה לא פשוט לו, אבל זה אולי לפוסט אחר – ואז לבדוק: למה מיכל זקוקה, מה היא היתה רוצה שיקרה. "היית רוצה להיות עצמאית, לא רצית לסגור את העסק, ולהתמודד עם הנחתות מגבוה ועם אנשים שאת לא בטוחה שמתאים לך לעבוד איתם", אומר מוטי בבטחון. ניכר שהוא יודע משהו, משהו מהרקע של כל זה, כי שום דבר מזה לא נאמר כשמיכל שטחה את סיפורה.
בזוית העין אני רואה את פניה של מיכל מתהרהרים. רגע, אני אומרת, בואו נאט ונראה מה קרה פה. מוטי נטרד: זה לא נכון? הוא שואל את מיכל.
אני מפנה את מוטי לשים לב פנימה, למה שקפץ שם והעלה את המשפט הזה. "אני יודע שמיכל לא באמת רצתה לסגור את העסק, שהיא לא היתה עושה את זה אלמלא לחצתי עליה" הוא אומר.
אני רואה את מיכל מבקשת להשיב, אבל אני עוצרת אותה בעדינות: זה לא מה שאנחנו עושים פה, בחדר הזה. כרגע אנחנו רק מקשיבות, ואחר כך, אם היא תרצה, היא תוכל להגיד את מה שעלה בה. אז אתה מרגיש אחראי, או אשם בנוגע למעבר הזה של מיכל? אני אומרת, והוא שוקע בכסא ומהנהן. החלק בו שמרגיש אשמה מונח כעת בחדר, גלוי.
ועכשיו בוא נראה אם אפשר לחזור לסיפור של מיכל, אני מציעה. מה היה שם? אני מזמינה אותו להדהד את העובדות שוב, מיכל מדייקת היכן שצריך. אני מזמינה אותו שוב לבדוק – מה מיכל מרגישה שם, למה היא זקוקה, ולהשאר בגדר הסיפור. היית רוצה להרגיש יותר שייכת? הוא מנסה בחשש, ומיכל נושמת לרווחה. כן, היא אומרת, הייתי רוצה להיות כבר בשלב שבו אני מכירה וחלק מהמקום הזה. וזה עוד לא קורה. ואז היא אומרת – אולי מחר איענה להזמנה שלהם לצאת לצהרים, עד עכשיו העדפתי לתקתק עבודה כדי לצאת הביתה יותר מוקדם, אבל זה חשוב. משהו בפניה מאיר עכשיו אחרת.
חושבים שיודעים משהו על האדם הקרוב
כמה מהר אנחנו מדלגים על הסיפור שמישהו קרוב מספר לנו. כל מה שאנחנו יודעים (או יותר נכון – חושבים שיודעים) על האחר, על מה שהוא מרגיש, חושב, רוצה או זקוק לו – מסיט אותנו מהסיפור. כל מה שננגע או מופעל בתוכנו כתוצאה מסיפורו של האחר הקרוב, כל כפתור פנימי שנלחץ שם, מונע מאיתנו להקשיב באמת, לראות את האחר באמת כפי שהוא ברגע זה, במצב הזה. והעצוב במיוחד: כשזה קורה, אנחנו מונעים בכך מהאחר (ומעצמנו) את תחושת הביחד, ויותר מזה – את המתנה העצומה שהקשבה סקרנית, התמקדותית, יכולה לתת לו: להעמיק עוד פנימה, לגלות עוד על עצמו.
ההורים בינינו בודאי יכולים לראות איך זה קורה זה קורה לנו המון עם הילדים שלנו; שם, אפילו עוד יותר מאשר בזוגיות, אנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו מכירים אותם יותר טוב מהם. אנחנו ילדנו או הולדנו אותם, יש לנו פרספקטיבה, תמונה רחבה. הסיפורים שלהם לפעמים משעממים וארוכים מדי, מלאים בפרטים לא חשובים, ולפעמים דווקא נדמה לנו שאנחנו מתעניינים, אבל החלקים "היודעים" כבר מנחשים את ההמשך, ומגיבים: עונים, או מתחקרים, או מייעצים – לא מקשיבים. אחר כך, בגיל ההתבגרות, נגלה שהילדים שלנו מסתגרים בחדר ולא משתפים אותנו בכלום.
אנחנו מרגישים או חושבים שאנחנו יודעים משהו על האדם הקרוב, ויכול להיות שזה נכון, בחלקו (אנחנו אף פעם לא באמת יודעים הרבה על אדם אחר), אבל מה שבוודאי נכון, הוא שאנחנו לא נשארים שם מספיק זמן כדי להקשיב לסיפור, כי בתוכנו כבר מתחולל סיפור אחר; סיפור שמקורו בדאגות שלנו, באשמה שלנו, בכאב שלנו, בצורך שלנו לסלק את הכאב. כל זה שלנו, לא שלהם (גם כשהצורך שלנו הוא לסלק את הכאב שלהם). ואז אנחנו קוטעים, או עונים, או שואלים שאלות שמסיטות את הסיפור למקום אחר (כי לשם הדאגה שלנו הולכת) או נותנים איזו עצה שאף אחד לא ביקש. והסיפור – הוא מונח בצד, זנוח ומבויש, ואף אחד כבר לא מקשיב לו, לא המקשיב וגם לא המספר.
אנחנו לא נשארים שם מספיק זמן כדי להקשיב לסיפור, כי בתוכנו כבר מתחולל סיפור אחר; סיפור שמקורו בדאגות שלנו, באשמה שלנו, בכאב שלנו, בצורך שלנו לסלק את הכאב
הסיפור מבקש להסתפר
בהתמקדות "קלאסית", גם אם נתחיל עם הסיפור, נרצה להזמין את המתמקד להפנות את תשומת הלב פנימה לתחושות הגוף. הסיפור הוא כמו שער אל התחושות המורגשות, הוא שלב ראשון ותו לא, בדרך כלל.
גישת התמקדות בבית מזמינה אותנו להביא את איכויות ההתמקדות – סקרנות, סבלנות, קבלה ועוד – אל היום יום שלנו, אל יחסינו עם היקרים לנו, וככזו היא מזמינה (אוהבת ומעודדת) סיפורים, ומזמינה אותנו להיות איתם.
החיים שלנו בנויים מסיפורים. כן, הסיפורים הללו הם קצה; מאחוריהם מסתתרים רגשות, צרכים, תחושות גוף (וגם עוד סיפורים 😊 ) אבל מה שהאדם שמולנו מגיש לנו הוא סיפור. והסיפור הזה מבקש להסתפר; לסיפור הזה מבקש האדם שמולנו שנקשיב, שניתן מקום וכבוד, שנאפשר לו להגיע ולתת את מתנותיו.
הסיפורים שלנו אינם "סיפורים" גרידא. הם פיסות חיים שהגוף שלנו בוחר להביא החוצה אל האינטראקציה, הם מנוסחים במילים שהוא בוחר להגיד, הם עולם פנימי שמוגש – בחשש ובזהירות ובכמיהה להקשבה – אל האחר הקרוב. וכמו חלזון שבודק את השטח, אם יתקלו ממול במשהו שמתפוצץ מולם בבעירה פנימית, יסוגו חזרה אל הקונכיה, ובפעם הבאה, אולי לא ייצאו יותר.
ולכן, כדי להצליח להקשיב לסיפור של האדם האחר, במיוחד אם הוא קרוב אלינו וחשוב לנו, עלינו להקשיב קודם כל פנימה. לשים לב לכל מה שהסיפור מעלה בנו – רגשות, צרכים, תחושות גוף ועוד סיפורים – כדי שאלה לא יעמדו בינינו לבין הסיפור והאדם שזקוק להקשבתנו.
רבים מאיתנו מסתובבים בעולם בתחושה של בדידות, בתחושה שאף אחד לא מקשיב לנו. אף אחד לא מקשיב באמת לסיפורים שלנו, שהם הדבר שאיתו אנחנו מגששים החוצה אל האחר. תראה אותי, תקשיב לי, תהיה איתי – זה מה שאנחנו מבקשים כשאנחנו מספרים סיפור. וכשהמקשיב מתעלם, או מתחיל לנתח, או לייעץ, או להגיב בכל דרך אחרת ממקומותיו הוא, המקומות שרוצים להציל את עצמו או אותנו, אנחנו שוב נשארים לבד.
מודגש: הסיפורים שלנו אינם "סיפורים" גרידא. הם פיסות חיים שהגוף שלנו בוחר להביא החוצה אל האינטראקציה, הם מנוסחים במילים שהוא בוחר להגיד, הם עולם פנימי שמוגש – בחשש ובזהירות ובכמיהה להקשבה – אל האחר הקרוב
המשך הסיפור
את רוצה לשתף במה שרצית להגיד קודם? הזמנתי את מיכל אחרי שהגענו לנקודת עצירה. כן, היא אמרה. רציתי להגיד שאני לא מאשימה את מוטי בהחלטה שלי לסגור את העסק.
כן, אמרתי, זה לא רק שלו, ובודאי נעסוק בזה באחד המפגשים הבאים.
ויכולנו לראות איך התגובה של מוטי, שלכאורה לא עמדה בכללי האמפתיה וההקשבה, הביאה אל המרחב המשותף את ההבנה הזו, וגם היא הכניסה אויר בין בני הזוג.
כי עוד דבר שחשוב לדעת על התמקדות בכלל ועל התמקדות בבית בפרט, והוא שאין טעויות, שאין "לא בסדר". גם לתגובות שמגיעות מהחלק המופעל אצל המקשיב יש סיפור, גם הוא קשור ליחסים, וגם לסיפור הזה נרצה להקשיב, לתת מקום, לגלות את המתנות שהוא טומן בחובו.
