יש כמה מילים וביטויים בשפה שקשה לי לשמוע. קשה לי כשמישהו אחר אומר אותם, וקשה לי כשאני אומרת אותם לעצמי. כאלה הן למשל מילות הביקורת "למה" או "צריך" (למשל – "את צריכה", שלא לדבר על "היית צריכה"). כזו היא האמירה "זה לא שלך, זה שלו".
אבל האמירה המעצבנת ביותר היא: "שחררי" (ועל השילובים "את צריכה לשחרר" או "זה לא שלך, זה שלו, שחררי" לא נרחיב את הדיבור).
לגרש, לפטר, לחסל
קחו רגע להזכר במצב בו חוויתם שחרור. איך זה מרגיש? שמים לב לאיזו איזו קלות בכתפיים? אולי זרימה נעימה בידיים? תנועה פנימית? נינוחות, חופש?
תגידו – כן, וזו תחושה נהדרת! למה לא לשאוף אליה? הרי לשחרר את מה שמעיק, מגביל או עוצר, יגיד לכם כל חכם זן, זהו המתכון הבטוח לאושר ובריאות.
ובכן, השחרור אמנם נעים ובריא, אבל הציווי (וגם עצה טובה היא סוג של ציווי) "שחררי" אינו מוביל אליו. זה לא באמת עובד, ויותר מזה: הדבר הזה, שאותו אנחנו זוממים לשחרר – לחץ, אמונה מגבילה, תכונות כמו פרפקציוניזם ורגשות כמו אשמה או 'לא-נעים' – לא רק שלא הולך באמת לשום מקום, הוא יחכה לנו בסיבוב וממש בקרוב יחזור, גדול יותר, לנשוך אותנו.
למעשה, "לשחרר" – בפקודה, נושא עמו סוג של סתירה פנימית, ומעורר התנגדות, כמו מעביד שיספר לכם שהוא עומד "לשחרר" את אחד מעובדיו. זה נחמד מאוד לקרוא לזה "לשחרר", אבל אם נרצה להיות כנים, בואו נקרא לזה בשמו: לגרש, לפטר, לחסל.
הדבר הזה, שאותו אנחנו זוממים לשחרר – לחץ, אמונה מגבילה, תכונות כמו פרפקציוניזם ורגשות כמו אשמה או 'לא-נעים' – לא רק שלא הולך באמת לשום מקום, הוא יחכה לנו בסיבוב וממש בקרוב יחזור, גדול יותר, לנשוך אותנו
את חייבת לישון!
אתן דוגמה מתחום אחר. אחרי טיסת לילה מהגיהנום ודרך חתחתים מלאת עיכובים הגעתי למחוז חפצי בעיר קטנה ומקסימה באיטליה. במשך שלוש שעות לפני כן כל מה שרציתי היה לישון, וכשקיבלנו את מפתחות החדר היה ברור שלכך יוקדשו השעות הבאות, כדי שאפשר יהיה ליהנות מהמשך היום הנפלא. אבל כמו שאולי קורה מדי פעם גם לכם, השינה בוששה לבוא. כל אירועי הלילה והיום רגשו עדיין בתוכי, מלווים בכעס ובדאגה שסירבו לעזוב, ולצידם מחשבות, תהיות ותכניות שמילאו את הראש באי סדר. "תשני!" אמרתי לעצמי, "את חייבת לישון!". כל הטיעונים ההגיוניים וכל האסרטיביות הפנימית שהפעלתי לא הועילו. כל מה שהיה שם סירב לעזוב, נאחז חזק ונלחם במי או במה שרצה להפטר ממנו. מרוב עצבים על העדר היכולת לישון, התעוררתי עוד יותר.
שום חלק בי לא פשוט יקום וילך רק כי אמרתי לו; רק כי חלק אחר בי לא רוצה אותו שם. אבל הדברים נכונים במיוחד כשהחלק המגרש מעוניין ברגיעה, שחרור וחופש. איך נקבל שלום ושלווה אם הרגע פרצה מלחמה? אם הרגע המחשבות המציקות, הרגשות המטרידים או התחושות המעיקות קיבלו צו פינוי והוכרזו כאויבי העם?
מתחמשים, מתבצרים ותוקפים
כל מחשבה מציקה, כל רגש מטריד וכל תחושה מעיקה הם חלק ממני. ממש כמו החלק השני, זה שקורא להם בשמות ("מציקה", "מטריד", "מעיקה") ורוצה שייעלמו. וככל שהם מציקים, מטרידים או מעיקים יותר, כך אפשר לדעת שיש משהו שהם רוצים להזהירנו מפניו, משהו שמדאיג או מפחיד אותם. ולא, הם בהחלט לא מתכוונים לוותר על המשימה החשובה הזו, להגן עלינו. וככל שחלק אחר בנו, או אנשים מסביבנו, יציעו לשחרר אותם לדרכם (או להרגע, או לזרום, או לא לקחת ללב, או להתעלם), כך הם יתחמשו, יתבצרו ויתקפו.
קחו למשל את האשמה האימהית המפורסמת. "אל תרגישי אשמה!" אומרות לי חברותי הטובות כשאני מתוודה בפניהן על כשל בתפקוד או על רצון סודי שאינו עולה בקנה אחד עם טובת הילדים. הן רוצות לומר: האשמה היא מה שכואב לך, היא מיותרת, בלעדיה תרגישי הרבה יותר טוב. והן כנראה צודקות, אבל זה לא עוזר. יש בי קול פנימי שאומר "אני אשמה", ועד שלא אקשיב לו ואתן לו תשומת לב הוא לא ילך לשומקום, מקסימום יהיה קצת בשקט (סוג של טקטיקה) ואז יחזור.
החברות (וגם אני לפעמים) חוששות שהאשמה תשתלט עלי. שלא אראה את כל הטוב שאני עושה, את המחצית המלאה המפורסמת של הכוס, או שלא אראה שמגיע לי חופשה בלי הילדים – כל מה שהן רואות הרבה יותר טוב ממני, מבחוץ.
אבל מבפנים הקול הזה קיים. והוא ישתלט עלי רק אם אנסה למגר אותו, רק אם הוא ירגיש שהוא חייב להשתלט עלי, שמא אפטר ממנו.
"אל תרגישי אשמה!" אומרות לי חברותי הטובות כשאני מתוודה בפניהן על כשל בתפקוד או על רצון סודי שאינו עולה בקנה אחד עם טובת הילדים. הן רוצות לומר: האשמה היא מה שכואב לך, היא מיותרת, בלעדיה תרגישי הרבה יותר טוב
להסכים שזה יישאר
כמו המחשבות מדירות השינה. במקום להלחם בהן הסכמתי להקשיב להן. אוקיי, מה הכי מטריד אותי? מה הכי מורגש בגוף? איזו תמונה מאירועי הבוקר עדיין טריה, צרובה במוח? פגשתי את הכעס, ואת הדאגה, ואת הגב הכואב, ואת העובדה שעוד לא שמעתי מהילדים. אחד אחד פגשתי אותם, וקשה לי לומר כמה כאלה היו, כי מתישהו נרדמתי…
אז להקשיב לדבר הזה במקום לשחרר אותו. להכיר בו, לתת לו תשומת לב, להסכים שיישאר, כמה זמן שהוא צריך, ורק להיות איתו, בסבלנות, בסקרנות ובאמפתיה, עד שיסכים להחשף בפני, לגלות לי את מה שהוא מחזיק בתוכו; למשל – לגלות את הפחד שנמצא שם, מתחת לאשמה – הפחד לגרום כאב לילדי, הפחד שלא יאהבו אותי, הפחד להיות כמו אמא שלי…
וכשאני מכירה בו, כשאני פונה אליו ומקשיבה לו, כמו אמא שמקשיבה לילדה, כל מערך הכוחות בינינו משתנה. הוא כבר לא יכול להשתלט עלי, כי אני גדולה ממנו, אני המבוגר האחראי והוא יכול לסמוך עלי שלא אתעלם ממנו, שלא "אשחרר" אותו לדרכו. למעשה, כשאני איתו, הוא כבר לא צריך להשתלט עלי, כי הוא קיבל את מה שרצה: שאקשיב לו. ואז הוא יכול להתרכך ולהפתח, לגלות את פנימיותו הרכה. הוא משתנה מהיסוד. מאליו, מעצמו, הוא משתחרר.
כשאני איתו, הוא כבר לא צריך להשתלט עלי, כי הוא קיבל את מה שרצה: שאקשיב לו. ואז הוא יכול להתרכך ולהפתח, לגלות את פנימיותו הרכה. הוא משתנה מהיסוד. מאליו, מעצמו, הוא משתחרר