במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה שזה לא היה בכוונה", התייפחה.

"את לא התכוונת להכאיב לה, אבל זה עדיין כואב לה", ניסיתי. "לא", התעקשה בת החמש. "היא חושבת שזה היה בכוונה. גם כשמישהו עושה לה משהו לא בכוונה בגן, היא תמיד חושבת שעושים לה בכוונה".

אתם מכירים את זה? ילד שתמיד חושב שעושים לו בכוונה. ילדה שנשארת נעלבת הרבה אחרי שהכאב הפיסי אמור היה לחלוף. ילדים – או מבוגרים – שההתקלות שלהם בעולם נוטה להתלקח: "מה אמרת לי??". ילדים בכל הגילאים אשר חווים את הבחוץ כתוקפן, כתוקף, כאשם.

אני רוצה לדבר היום על תגובה הורית מוכרת – "להרביץ לשולחן". פעוט, או אפילו תינוק, נתקל בחפץ דומם לחלוטין, נופל על הרצפה או מועד ומצחו פוגע בפינת השולחן או בקיר. באופן טבעי – כואב – הוא פורץ בבכי. ההורה המודאג חש לעברו ואומר: מי עשה לך? השולחן? פויה שולחן! בוא נרביץ לשולחן! לא יפה שולחן, למה הכאבת לחמודי?!

הכוונה ההורית טובה: לילד שלי כואב, ואם נמצא את האשם, כולנו נרגיש יותר טוב, וגם אולי נצחיק אותו קצת על הדרך והכאב יישכח. תגידו אולי – כשמדובר בילד אחר שנתקל בילד שלנו, כמובן שלא נציע להרביץ לו (למרות שגם כאן יש הגורסים – "תחזיר!") אבל שולחן – מה הבעיה עם להרביץ לשולחן?

פעוט, או אפילו תינוק, נתקל בחפץ דומם לחלוטין, נופל על הרצפה או מועד ומצחו פוגע בפינת השולחן או בקיר. באופן טבעי – כואב – הוא פורץ בבכי. ההורה המודאג חש לעברו ואומר: מי עשה לך? השולחן? פויה שולחן! בוא נרביץ לשולחן! לא יפה שולחן, למה הכאבת לחמודי?!

עם כוונה או בלי כוונה?

לא המצאנו את זה. מן הסתם הורינו לפנינו הרביצו עבורנו לשולחנות. גדלנו בתודעה חברתית שמחפשת מי אשם: אתה או אני? האשה או הבעל? יהודים או פלסטינים? הטובים או הרעים (מה השאלה…).

שאלת האשמה מיתרגמת בשפת הילדים ל"כוונה". אמא אחת סיפרה איך שתי ילדות גדולות יותר שיחקו עם בתה בת השלוש, ופתאום סגרו בפניה את דלת החדר והותירו אותה בוכיה בחוץ. האם סיפרה על הכעס שגאה בה, שנאה ממש, כלפי הילדות שפגעו ככה בבתה. "אבל כמובן שאמרתי לה שהן לא התכוונו, ושאולי עדיף שתשחק איתי…", סיפרה.

כמו במקרה השולחן, גם כאן יש נסיון להקל על הכאב. הכאב שבנטישה, שבהפניית העורף. גם זה לא יוצא דופן – פעמים רבות ינסה ההורה לפייס את הילד שקיבל מכה מחברו ויאמר לו: הוא לא התכוון. כי אם החבר לא התכוון (בניגוד לשולחן…) זה בטח פחות כואב, לא?

הכוונה, אותה כוונת הזדון, חשובה לנו כל כך. היא מתיישבת על כף המאזניים ומשנה את כל התמונה. גם כמבוגרים, אנחנו מנסים למפות במהירות את השטח: רצה להכאיב לי או לא רצה? תכנן לפגוע בי או קרה במקרה? זמם, קשר, הרעיל, העליל, ארב? האם הוא אשם?

אם מתברר לנו שהאחר אשם, שהתכוון, אנחנו מרגישים קצת יותר טוב. למעשה, אנחנו לא מרגישים יותר טוב, כמו שאנחנו פשוט מרגישים הטובים בסיפור הזה. אנחנו מרגישים צודקים. תחושת צדק מסחררת ממלאת אותנו ודוחקת הצידה את הכאב לזמן מה.

אבל – מה אם אין אשם (אלא יש, למשל, שולחן)? ומה אם האחריות על שנינו? ומה זה בעצם משנה, ואיך זה בעצם עוזר, למצוא את האשם? איך זה מקל על הכאב?

כוונת הזדון חשובה לנו כל כך. היא מתיישבת על כף המאזניים ומשנה את כל התמונה. גם כמבוגרים, אנחנו מנסים למפות במהירות את השטח: רצה להכאיב לי או לא רצה? תכנן לפגוע בי או קרה במקרה? האם הוא אשם?

אם מתברר לנו שהאחר אשם, שהתכוון, אנחנו מרגישים קצת יותר טוב. למעשה, אנחנו לא מרגישים יותר טוב, כמו שאנחנו פשוט מרגישים הטובים בסיפור הזה

להקשיב לכאב

אז מה עושים כשילד מקבל מכה משולחן או נפגע מחבר?

רגע לפני שמקטלגים לטובים ורעים, רגע לפני שמוצאים את האשם או מכחישים אותו, רגע לפני שמנסים להסיח את הדעת מהכאב או להקל עליו, אפשר פשוט להיות איתו.

אפשר פשוט לתת מקום לכאב, לצער, לעלבון. להקדיש דקה, משפט, חיבוק, לכאב הזה, שאיך שלא נסובב אותו ואיך שלא נייחס אותו לאדם או חפץ, הוא שם.

ההקשבה לכאב היא לעתים קרובות העזרה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו (הרי הפגיעה כבר קרתה, והאשמה של השולחן או החבר, כאמור, לא באמת מעלה או מורידה מהכאב). בעיקר היא מעניקה לילד כלי לחיים, כלי להתמודד עם הכאבים שעוד צפויים לו, לצערנו, גם כשאנחנו לא בסביבה. לא למהר ולגרש את הכאב, לא להתעלם ממנו ובטח לא להשית אותו על הזולת. פשוט לתת לו להיות, עד שמרגישים יותר טוב. ולא תאמינו עד כמה זה עובד מהר, כשלא מנסים לבטל את זה.

ומה עושים עם השולחן? אחרי שמקדישים תשומת לב ומקשיבים לכאב של הילד, אפשר להגיד: ועכשיו בוא נלך לראות מה שלום השולחן, בטח גם לו כואב מאוד… 

לא למהר ולגרש את הכאב, לא להתעלם ממנו ובטח לא להשית אותו על הזולת. פשוט לתת לו להיות, עד שמרגישים יותר טוב. ולא תאמינו עד כמה זה עובד מהר, כשלא מנסים לבטל את זה

ילדה מרביצה לשולחן
צילום: ענת גל און
דילוג לתוכן