באיזה גיל אפשר להתחיל?

לילך שלחה לי מייל ושאלה אם סדנת התמקדות להורים תתאים גם לה, כאם חדשה יחסית לתינוק בן עשרה חודשים. השבתי לה שבעיני הסדנה מתאימה לכל הורה שחווה קושי כלשהו מול ילדיו (האמת שהיא מתאימה לכל אדם שחווה אי פעם קושי כלשהו מול אדם כלשהו, או יצר קשר כלשהו עם אדם כלשהו, כי למעשה מדובר בכלים לחיים עם עצמנו ועם אחרים, אבל זה שם קצת ארוך לסדנה, אז לשם כך נוצר קורס התמקדות בבית), ושיותר מזה, אני מאמינה בזה עוד לפני הקושי (ולא שאין קושי עם תינוק בן שנה…). אני מאמינה שככל שמתחילים מוקדם יותר לתקשר אחרת עם הילדים, הם מקבלים את הכלים הללו פנימה בטבעיות.

כך כתבתי לה, ולמחרת קפצתי לבקר את חברתי אלה, ואת התינוק החדש שלה גל, בן חצי שנה. 
גל ישן במשך שעתיים תמימות ונתן לי ולאמא שלו להשלים פערים. בין השאר ניהלנו שיחה התמקדותית על תשומת לב פנימה, על הקשבה, על הדהוד ושיקוף (רבים מחברי מוצאים עצמם מדברים על זה. למזלי, רובם לא נראים סובלים).
כשהתעורר התגלה גל כתינוק חייכני במיוחד. השהות במחיצת שני המקסימים האלה, כששאלתה של לילך מאמש עדיין בראשי, היתה מבחינתי שיעור מרתק בהתמקדות עם הורים ותינוקות. 

כמה דברים משכו במיוחד את תשומת לבי:

• אלה הרימה את גל בזרועותיה ברכות, והשניים החליפו גרגורים ונגיעות במשך מספר דקות. אחר כך נדרשה אלה לעשות משהו בבית. בעדינות, הניחה את גל על בטנו על משטח פעילות צבעוני ועליו מספר צעצועים, וניגשה לענייניה בחיוך: "עכשיו תתאמן קצת". גל הגה "אה!", ואלה, ממקום עומדה, אמרה: "אה, לא בא לך?" אבל התברר שדווקא בא לו, והוא ניגש מייד למלאכה והחל להתבונן בכל הדברים המעניינים שסביבו ומתחתיו. 
  כששאלתי אותה אחר כך על תגובתה, היא חשבה שניה ואמרה – "אני באמת  לא יודעת למה הגבתי ככה". אחר כך השתהתה מספר רגעים ואז אמרה: "לפעמים כשאני נוסעת איתו ועם אחותו בת הארבע וחצי באוטו, והוא עושה קולות, אני שואלת אותו "מה קרה גל? למה אתה מקטר?" ואחותו אומרת לי: "אמא, הוא לא מקטר, הוא מדבר".
  
• במשך זמן מה התעמל גל על השטיח ואז הביט בנו בסקרנות. גבותיו התרוממו ופיו נפער מעט כשהסתכל עלינו. הבטתי באלה וקלטתי ששתינו מחקות אותו, מעט בהגזמה, אפילו צירפנו קול לפרצוף המשתאה שעשינו. 
  
  
• גל מיצה את העיון בנו וחזר לעיסוקיו, גבו אלינו. הוא תינוק סקרן ופעלתן מאוד, חוקר חפצים שונים, אך כמו שקורה בגילו, סקרנותו ופעלתנותו אינם מסונכרנים עדיין. בדרכו להרפתקה חדשה, הוא משקיע אנרגיה רבה בהתהפכויות, ומדי פעם מנסה לזחול: מניע עצמו קדימה (ובסיבובים) על הגחון, או נעמד על ארבע וקורס. בשלב הזה השתתקנו שתינו, והמשכנו להתבונן בו, ואז יצאו ממני מילים: "הו, מצאת את המראה הזו. אתה נוגע בה עם הפה. זה חלקלק, וקצת קריר! אתה נוגע בזה שוב עם הפה. זה כבר מוכר! עכשיו אתה מזיז אותה הצידה. הי, הנה כדור! הוא ירוק. אה, אתה מתרומם על הברכיים. אתה עובד קשה! איזו נחישות במצח! אתה יוצא לדרך?"
  

•  גל הניע את ידו לעבר הכדור הירוק, נגע בו והופ, הכדור התגלגל ממנו והלאה. הבעה ברורה של תסכול עלתה על פניו. אלה ואני נדרכנו שתינו; היה די ברור משפת הגוף שלנו שהתכוונו לקום ולגלגל את הכדור בחזרה לעברו, מגיבות למצוקה שבפניו. אבל אולי בגלל המוד ההתמקדותי שהיינו בו, התיישבנו חזרה במקומנו. "הכדור ברח…" אמרה לו אמו. "זה מתסכל!" גל אזר את כל כוחותיו, התרומם שוב ויצא במסע לעבר הכדור. הוא זחל.
  
• כעבור זמן מה החלה אלה להתארגן ליציאה מהבית. היא אספה את גל מהמרבד, והניחה אותו בסלקל. הוא התחיל לבכות. זה היה בכי חזק, ברור. אני חשבתי שאולי הוא מצטער על הפרידה הכפויה מהצעצועים, והצעתי לו אחד מהם. הוא הסתכל עליו, שקל את העניין, ואז המשיך לבכות, באותו בכי חזק וברור. "הוא רעב", אמרה אמא שלו. מנימת קולה נשמע בבירור שהיא יודעת. היא נתנה לו בקבוק והוא נצמד אליו בשקיקה.
  
  

גל בן החצי שנה הניע את ידו לעבר הכדור הירוק, נגע בו והופ, הכדור התגלגל ממנו והלאה. הבעה ברורה של תסכול עלתה על פניו. אלה ואני נדרכנו שתינו; היה די ברור משפת הגוף שלנו שהתכוונו לקום ולגלגל את הכדור בחזרה לעברו, מגיבות למצוקה שבפניו. אבל אולי בגלל המוד ההתמקדותי שהיינו בו, התיישבנו חזרה במקומנו. "הכדור ברח…" אמרה לו אמו. "זה מתסכל!" גל אזר את כל כוחותיו, התרומם שוב ויצא במסע לעבר הכדור. הוא זחל.

אז מה היה לנו שם, ואיך זה קשור להתמקדות?

• תשומת לב של האם לתגובתה שלה לתינוק: מתי היא מגיעה ממקום יודע, מחובר, מכיר את התינוק, מתי ממקום סקרן, ומתי ממקום אחר, אולי מודאג.
  
• שיקוף פעולותיו של התינוק, בהבעות פנים (את זה אנחנו עושים באופן טבעי, כנראה מדובר בשריד אבולוציוני), בקול או בתיאור.
  
• העובדה שאם אנחנו בהקשבה ותשומת לב, לא ממהרים לעזור אלא שוהים, בסקרנות, עם התינוק, ההתקדמות תבוא מתוכו. הוא עוזר לעצמו.
  

התינוק וגופו, ואנחנו ההורים

תינוקות נולדים מחוברים לגוף. בראשית, הרי, יש שם רק גוף. לאט לאט הם מתרחקים מהתחושה החזקה הזו בנוגע לגופם, מהחיבור הזה. או אולי נכון ועצוב יותר לומר – אנחנו מרחיקים אותם. מחלק מזה אי אפשר להימנע: ישנם קודים חברתיים שיש ללמד ולהטמיע. ישנם סדרים בבית שחיוניים להתנהלותו השוטפת, כל בית והסדרים שלו: מתי הולכים לישון, למשל. אנחנו, כמי שתפקידם להחזיק את צרכי המערכת, מפרשים לפעמים את הילדים, שמים עליהם דברים שלנו – "לא בא לך", "אתה מקטר". לפעמים אנחנו מדייקים בזיהוי תחושת הרעב, העייפות או הכאב, ולפעמים לא.

עם הזמן, ככל שהם גדלים, מצליחים הילדים פחות ופחות לזהות מה קורה אצלם בפנים, מגיבים יותר ויותר למה שקורה בחוץ.
אנחנו, כמובן, ממשיכים לנסות, נואשות, לנחש מה הם רוצים, ולעתים קרובות נכשלים. עם הכשלון מגיעים התסכול, השתיקות, המריבות…
וביחס לעצמנו? למה שקורה בתוכנו אנחנו כבר מזמן לא מחוברים. הרבה שנים חלפו מאז שזחלנו על השטיח.

תינוקות נולדים מחוברים לגוף. בראשית, הרי, יש שם רק גוף. לאט לאט הם מתרחקים מהתחושה החזקה הזו בנוגע לגופם, מהחיבור הזה. או אולי נכון ועצוב יותר לומר – אנחנו מרחיקים אותם. מחלק מזה אי אפשר להימנע; אנחנו, כמי שתפקידם להחזיק את צרכי המערכת, מפרשים לפעמים את הילדים, שמים עליהם דברים שלנו

להביא הביתה אקלים של הקשבה ותשומת לב

להתמקדות שני פנים מרכזיים: היא אופן של מתן תשומת לב לגוף, והיא צורה של תקשורת. תקשורת עם עצמנו, בראש ובראשונה, ותקשורת עם זולתנו.
בין הורים וילדים, ההתמקדות מאפשרת להורה לשים לב לעצמו, במפגש עם הילד – למה שמניע את תגובותיו, לאופן בו תגובותיו מניעות את אלה של הילד. היא מאפשרת הקשבה מלאה ונקיה לילד, ומאפשרת לילד להתוודע לתחושות שלו ולמצוא בהן מקור לבטחון ופעולה.

כמה נפלא יכול היה להביא את האיכויות הללו הביתה, מההתחלה. לא להרחיק את התינוק מהתחושות ההן, אלא להפך: להיות קשובים אליהן, להתחבר אליהן בעצמנו, ולאפשר לתינוק רצף של היכרות עמוקה ונוטעת בטחון עם גופו. ביכולתנו כהורים גם לאפשר לתינוק ולילד להעמיק עוד את ההיכרות הזו, לתווך, לתת לה מילים, לחבר אותה לשלב הבא, שלב התקשורת המילולית. להיות עם התינוק באקלים של הקשבה ותשומת לב פנימה, מבראשית.

ההתמקדות מאפשרת להורה לשים לב לעצמו, במפגש עם הילד – למה שמניע את תגובותיו, לאופן בו תגובותיו מניעות את אלה של הילד. היא מאפשרת הקשבה מלאה ונקיה לילד, ומאפשרת לילד להתוודע לתחושות שלו ולמצוא בהן מקור לבטחון ופעולה